מאת:
בועז סתוי,
מורה לתנ״ך ומחנך בתיכון תמר

אוקיי, זמן לסכם. מה היה לנו:
הגענו ביום ראשון, במצב רוח חששני. התלמידים כבר היו בעבר בשבועות עבודה, ולא החשיבו אותם כחוויה מוצלחת. כאשר בשיחת הפתיחה פאז ביקש מהם לדרג את תחושותיהם בין 1 ל-10, למעט שלושה תלמידים שאמרו 9 או 10, כל השאר אמרו 5 ו-6. הסיור שעשו לנו בחווה גם לא היה ממש מוצלח. היה חם מאוד והתלמידים בעיקר קצרי רוח. הם רצו קצת להירגע אחרי הנסיעה, ולא להקשיב לזקן טרחן או למחנך שכל הזמן משתיק אותם. נמלי האש במקום ההתכנסות ובאוהל השינה לא עזרו בשיפור מצב הרוח. חלק מהחבר'ה רצו לרדת למעיין. ירדנו במסלול שגוי, ושילמנו על זה בטונות של קוצים ובעשרות נפילות, אבל המעיין היה כל כך כיף, שהכל נשכח. בערב הכל החל להשתפר גם מבחינה קבוצתית, כשאביגיל וגיא לקחו את השירונים שאור הכינה, ועשינו ערב שירה. הלכנו לישון במצב רוח הרבה יותר טוב, שגם נמלי האש לא הצליחו להרוס.

ביום שני התחלנו לעבוד. היום נפתח בטקס בבמה, ובמפגש עם האוסטרלים והצוות הצעיר והנמרץ שמנהל את החווה. חילקנו לקבוצות מעורבות כדי לאלץ את התלמידים שלנו לדבר אנגלית והתחלנו לעבוד – ניכשנו עשבים, הכנו ערוגות לחורף, ציפינו קירות באבנים, ועוד. כן, מדי פעם אנשים הבריזו, אבל בסופו של דבר כוללללםם עבדו כמו נמרים. בסוף העבודה מרבית התלמידים הלכו לבריכה עם ברקת, ואני חיכיתי לבעז מהרדוף שיבוא לרסס את האוהל שלנו. מסתבר שבעז בחור מוכשר, וחוץ מלרסס הוא גם אחראי על האולימיפיאדה האנתרופוסופית בסחנה, וכך קיבלנו ממנו הזמנה לפתוח את בוקר יום שלישי בהתנסות במקצועות אולימפיים. את הערב ניצלתי לשטיפה רצינית על כך שתלמידים משאירים כוסות בכיור וכלים על השולחן, על כך שהם לא לוקחים אחריות אישית ולא רואים את חבריהם. לא היה נחמד, חלק מהתלמידים קיבלו את זה קשה. לא היה כל כך חשק לפעילות חברתית.

וכך היה. ביום שלישי בבוקר צעדנו לבית הספר בהרדוף, עשינו קצת ספורט, וחזרנו לתחילת העבודה. בארוחת הצהריים, בעקבות שיחה עם ברקת, החלטתי לנקוט באיזשהו ניסיון. כאשר התורנים סיימו את הכנת האוכל וקראו לכיתה, החבר'ה התחילו להיאסף לשולחן. ראשית, אמרתי שאף אחד לא אוכל עד שכולם מגיעים ומוודאים שלכולם יש אוכל בצלחת. שנית, כל אחד מברך את האדם שלשמאלו (כמה כיף שבאת, איזה כיף שאתה פה, וכו', כיד הדמיון) ולוחץ את ידו. האקט הזה, של הכרה באדם שיושב לצידי, נועד להיות החלק החיובי בפאזל, שישלים את הנזיפה של הערב הקודם (איך יתכן שאתם לא יודעים מי ישב לצידכם ארוחה שלמה?!). ה"טקס" התחיל בכמה בדיחות ציניות, אבל מהר מאוד הפך למשהו נחמד. בשני מקרים שבהם שקלתי לוותר עליו בשל עייפות החומר (שלי ורעב שלהם), כמה תלמידים התעקשו שאף אחד לא יאכל עד שנשלים את ה"טקס", וכך אכן עשינו.

ביום רביעי המתנדבים לא היו, והחווה היתה לרשותנו. סיימנו חצי שעה מוקדם ופאז עשה לנו שיעור ערבית. אחרי ארוחת צהריים ירדנו כולנו למעיין והיינו שם עד שעות אחה"צ המאוחרות. חזרנו עייפים, אכלנו ארוחת ערב והלכנו לישון – למעט קבוצה של תלמידים עליזה, אופטימית ורעשנית שקיוותה לנס מול פ.ס.ז'.

היום היה לנו יום עבודה קצר יותר, לאחר מכן עשינו שיחת סיכום עם צוות החווה. השיחה התחילה בתלמידים ששיתפו את חוויותיהם – החשש, ה-5 וה-6 התחלפו באמירות של אולי נישאר כאן גם בסוף שבוע, אפשר אולי לחזור להתנדב בחגים, אולי נחזור לכאן בשבוע נרטיבים, אולי נחזור לכאן בשבוע הצגה (יעקב ארנן עושה מקים שם בבמה הצגות מקצועיות בטירוף), וכד'. לאחר שארגנו את כל הציוד, התלמידים נפרדו מאנשי הצוות, היה מאוד מרגש. הצוות אמר שעוד לא היה להם מפגש כל כך שלם, כל כך מדויק, עם מתנדבים. שהכיתה היתה נפלאה. האמת היא, שיחסית לשלוש-ארבע שעות עבודה, ההספק שלנו היה מדהים.

לסיכום הסיכום… יש עוד הרבה עבודה לעשות עד שכולנו נראה אחד את השני, ושכל אחד מתלמידינו ימצא את מקומו בכיתה. אבל הבחירה לפתוח את השנה בשער לאדם היתה מאוד מוצלחת. המיקום, הטבע, הצוות המסור, השתפ עם החו"לניקים, סיימנו בחצי אופוריה, כאילו כל הכוכבים הסתדרו לנו. וכפי שאמרה יוספה, השאלה היא איך נצליח לשמר ולשפר את מה שהשגנו בשבוע הזה במהלך השגרה השוחקת של כיתה יא. אין ניסים, יכול רק להבטיח שברקת ואני נעבוד מאוד קשה כדי להשיג את המטרות שהצבנו – החברתיות והלימודיות.