ציד המכשפות – כיתה יב' תקופת הצגה
ציד המכשפות. כיתה י"ב תיכון תמר – מכתב מלב של מחנכת, אליכם ואליכן
אתמול הוצגה לקהל ההצגה הרביעית והאחרונה של הכיתה שלי "ציד המכשפות". הצגה שחתמה תקופת הצגה בת שלושה שבועות.
האדרנלין עוד זורם בדם ברמות גבוהות, עייפות היתר עדיין אינה מאפשרת לי לישון כהלכה למרות שבועיים של לילות כמעט ללא שינה. בראש מתרוצצות אלפי מחשבות, הבזקים של רגעים ותמונות, והלב עדיין פועם בחוזקה עד כי לעיתים אני חוששת שהוא יפרוץ החוצה מבית החזה.
שעות הלילה הקטנות עכשיו, אני קוראת את עשרות ההודעות שמגיעות אליי, ומתיישבת לכתוב, להוציא מעצמי החוצה את מה שבפנים.
ציד המכשפות. הטקסט – גאוני. אין מילה אחרת. המחזה, שהועלה כבר הרבה פעמים בעבר – קשה מאד לביצוע ולבימוי. בטח ובטח עם תלמידי ותלמידות תיכון שאינם שחקנים מקצועיים.
אבל הצלחנו. וזה לא מובן מאליו עבורי להודות בכך.
כבר בקיץ טרם תחילת שנת הלימודים, יונתן פרץ הבמאי ואני, נברנו וחיפשנו מחזות עבור הכיתה. יונתן לא הכיר את הכיתה קודם לכן אך הוא שמע ממני מה השאיפות ומה הסטנדרטים. דיברנו שעות על הכיתה, על התלמידים והתלמידות, על ההישגים שלהםן, על האתגרים שלהםן ובעיקר על הכוחות שלהםן. אמרתי ליונתן שלאחר שתי קומדיות שהכיתה העלתה בעבר, חשוב לי להעביר אותם בדרך חדשה, כדי שיכירו בעצמם דברים חדשים, שימצאו בעצמם יכולות חדשות, שיקבלו לחיים שלהם צידה משמעותית. הרי לשם כך התכנסנו, להתפתח ולצמוח ולא לעשות שוב את מה שמוכר ונוח.
יונתן לקח את כל המלל הזה איתו לספריות השונות. קרא, חיפש, התייעץ. הרבה שעות של קריאה ושיח הבשילו לכדי ההחלטה.
התהליך עם הכיתה היה קשה. לא אכבס מילים ואשתמש ב"מאתגר" או "מורכב" או כיוצא באלה… זה היה קשה!! הכיתה ברובה, או לפחות הקבוצה שבחרה להשמיע את דעתה בקול, מאד התנגדה. סירבה לשתף פעולה. יונתן ואני הסכמנו לשמוע מהם הצעות חלופיות ושלחנו אותם למצוא מחזה אחר, אבל בשלושה תנאים:
א. שיהיה מחזה דרמטי,
ב. שיהיה מחזה קלאסי בעל מוניטין
ג. שיהיה כזה שיתאים למספר התלמידים.ות בכיתה.
לא קיבלנו הצעות מספקות. אז החלטנו ללכת על זה בכל הכוח. לא בלי חשש, אבל עם הרבה אמונה בכיתה ובעצמנו.
זה המשיך להיות קשה, עד כדי כך שחודש לפני תאריך ההצגה הראשונה אמרתי לקולגות שלי בכאב רב, שיש סיכוי שלא תהיה הצגה. כי אין אצלי "בערך" ו"כמעט". או שעושים את הכי טוב, או שלא. בטח במקרה הזה.
אבל לא ויתרנו. וחצבנו בסלע.
חשוב להדגיש שאני מברכת על קבוצת הביקורת מהכיתה, ששמה בפניי שוב ושוב את השאלה אם זה המחזה הנכון והביאה אותי לכמה סיעורי מוחות מרתקים עם קולגות שלי ועם עצמי.
אני מודה, שלא תמיד ידעתי למצוא את המילים ולהסביר למה מצאתי שהמחזה הזה הכי מתאים. הייתה בתוכי איזו תחושה, הבנה, ידיעה של ממש ש"זה זה", כמו באהבה J. וככל שקראנו את המחזה, ככל שדיברנו עליו, ככל שפירקנו אותו לחתיכות והרכבנו מחדש, התעצמה בתוכי התובנה שבחרנו נכון.
אבל הכיתה עדיין לא ראתה את זה.
לפני כשבועיים, באחת ההפסקות מהעבודה על ההצגה, עברתי ליד קבוצה של תלמידים ותלמידות ששוחחו ביניהם על אחת הסצנות. שמעתי שהם מעלים שאלות לגבי הדמויות – למה הן אמרו כך, ולמה עשו כך וכך. ואז ידעתי שזה מתחיל לחיות אצלם. וחייכתי לעצמי בתחושת הקלה. ידעתי שהם בדרך לשם.
ההתעוררות למשימה הזו הייתה מטורפת. פרץ של עשייה ואנרגיות בקע מתוך הנערים והנערות, לא בלי קשיים ומשברים. בדיעבד אני חושבת שהרגישות הרבה שיש בהם היא זו שמצד אחד בלמה את ההתמסרות בתחילתו של התהליך, אולי כי בתת מודע הם ידעו כמה ההבנה של סיפור המחזה תהיה עבורם מורכבת, עצובה וכואבת.
המחזה הזה מאלץ אותנו לעסוק במצבים האנושיים המורכבים ביותר: דילמות מוסריות, כוח, שליטה, פחדנות, כניעה, חטאים ושקרים. זוהי נפילה נוספת מגן העדן של התמימות ושובבות הנעורים אל העולם האלים, הכואב והסובל של המבוגרים. אבל אם אנחנו רוצים שיגדלו כאן אנשים טובים יותר שיביאו תיקון וריפוי, אנחנו לא יכולים לברוח מההכרה של המציאות. הכרה שמלווה באופטימיות, שמלווה בתחושה שיש לנו יכולת להביא ערך, משמעות ותיקון. מהכרה שיש בעולם הזה גם הרבה מאד טוב ושאת הטוב הזה עלינו לזהות ולהגביר. ויש במחזה הגאוני הזה גם גילויים של אומץ, תבונה, בהירות מחשבה, חסד ושיקול דעת.
וברגע שהשתחרר בם המעצור, אי אפשר היה לבלום את רוח העשייה וההשקעה.
ההנאה של הקהל והפידבקים החיוביים אודות ההצגה מחממים את הלב, מעודדים ומחזקים, אבל זה לא העיקר. העיקר הוא שהכיתה יצאה מהתקופה אחרת ממה שנכנסה אליה, הן כקבוצה חברתית, כקבוצת גורל, והן כיחידים ויחידות. ובכך השגתי את מטרתי. זו ההוכחה הכי טובה לעצמי שידעתי מה טוב עבורם, מה נכון להם ולהן, אני שמחה שלא ויתרתי ושלא נתתי לקולות החיצוניים והפנימיים להסיט אותי מהדרך.
ואני מודה על כך שלא הייתי שם לבד. היה (ועדיין יש) את יונתן שלאורך כל הדרך הפגין בטחון, מקצועיות ושותפות גורל אמיתית במערכת היחסים עם הכיתה באשר לעבודה על המחזה. תודה יונתן!
תודות נוספות אני חייבת לרויטל ורד טבע, שהלכה איתנו יד ביד בכל הקשור לתפאורה ותלבושות ולאוריה המורה למוזיקה על ההנחיה המוזיקלית המהוקצעת.
ועכשיו אלך קצת לנוח כמה שעות. עד הפרויקט הבא,
אוהבת את כל אחת ואחד מתלמידיי ותלמידותיי,
לילה טוב, ענבל.
פתיח להצגה:
ערב טוב לכולם ולכולן
הורים, סבים וסבתות, צוות, צוות לשעבר, נמצאות איתנו גם מחנכות הכיתה בדימוס – דרורה ויפעת.
מרגש מאד לפתוח את הצגת כיתה יב' – המחזור הראשון של תיכון תמר.
שמי ענבל מחנכת הכיתה ואני מבקשת להציג לכם מה אתם הולכים והולכות לראות.
בחרנו השנה להעלות את המחזה "ציד המכשפות" של ארתור מילר, בתרגומו של אהוד מנור. המחזה נכתב בשנת 1953 והוא מבוסס על אירועים היסטוריים אמתיים שהתרחשו בשנת 1692 בעיירה סיילם הפוריטנית בארצות הברית.
במהלך שנה זו נידונו 19 גברים ונשים למוות בתלייה, לאחר שהורשעו ע"י בית משפט מקומי במעשי מאגיה וכישוף.
המחזה נכתב בעקבות המקרתיזם שהתרחש בשנות ה-60 של המאה ה-20 בארה"ב – אלפי אזרחים הואשמו, נעצרו ונחקרו בשל תמיכתם בקומוניזם. גם ארתור מילר עצמו נעצר ונחקר באשמה זו לאחר ששמו הוסגר לשלטונות ע"י הבמאי איליה קאזאן.
מוטיב ההלשנה ישוב ויעלה במחזה.
המחזה אקטואלי מתמיד – הוא עוסק במוסר, בהתמודדות עם חטאים, עוסק ברדיפת השלטונות אחר אנשים בשל דעותיהם. ויותר מכך – כאשר הטירוף מתחיל – אין מי שיעצור אותו. כשנותנים לקבוצה מסוימת כוח, תמיד תימצא הפירצה שתנוצל לרעה.
נחזור לעלילת המחזה –
בסיילם, עיירה קטנה מוכת היסטריה הנשלטת ע"י גורמים דתיים פנאטיים, אביגייל ויליאמס בת ה-18 מאוהבת בחוואי הנשוי ג'ון פרוקטור. כשאישתו אליזבת מגלה את הרומן, היא מגרשת את אביגייל מביתם. אביגייל הפגועה וחברותיה עושות כישוף כדי להרוג את אשתו של ג'ון פרוקטור ובהמשך הן יפנו את הטירוף הזה כלפי כל אנשי הכפר. טירוף שכולל מערבולת חסרת מעצורים של יצרים, פחד, מזימות ואג'נדות נסתרות.
המחזה אורכו שעה ו-40 דקות ללא הפסקה והוא בנוי מארבע מערכות:
מערכה 1 – בביתו של הכומר פאריס
מערכה 2 – ביבתו של ג'ון פרוקטור
מערכה 3 – בבית המשפט של כבוד השופט דאנפורת
מערכה 4 – בית הכלא של העירייה
את כל מה שתראו על הבמה עשו התלמידים והתלמידות בעצמם –
תלבושות ותפאורה – בהנחייתה של רויטל ורד טבע ובעזרתם הרבה של ההורים
המוזיקה – בהנחייתו של המורה למוזיקה אוריה שני. המוזיקה היא מוזיקת נבל קדוש – מקהלה מקודשת מהמאה ה-17 בארה"ב.
הבימוי – יונתן פרץ, המורה לדרמה בתיכון.
כמו בכל הצגות ולדורף, כל הכיתה לוקחת חלק בהצגה. ישנן דמויות שמגולמות ע"י 2 תלמידים / תלמידות.
תודה לכולכן שבאתן, תודה למשפחות. מאחלת לכולכם חווית צפייה טובה ומשמעותית.
תודה רבה להורים המצלמים שלנו:
איציק גרבר
יניב גבאי
אורן בקר הראל
איילת פרידריך בירכה בשם הורי הכיתה:
זה התחיל בכיתה א' בהצגה האלמותית "אודם ורד לובן שלג", עם המחנכת האגדית, הלו היא דרורה קרסו ונמשך עם "פטישו של תור", הגיע אל הקמצן של מולייר, נסק באופרה בגרוש של ברכט, והגיע לשיא דרמטי ומטלטל, במחזה החשוב הזה, שצפינו בו עתה של ארתור מילר, ציד המכשפות.
ההופעה הערב לא קרתה יש מאין, ועל מנת שהשתיל בדמות טקסט כתוב, כרוך בדפדפן, יתהווה למה שראינו הערב, היו מי שניכשו, עדרו, השקו, סגרו בימי גשם כחממה והניפו כיסוי ונתנו לשמש לחמם ולהצמיח, את השדה הירוק, הנפלא הזה.
אנחנו מתכוונים אלכם, המורים והצוות הנושא:
רויטל ורד-טבע, מי שהובילה וסחפה את הכיתה ואת הורי הכיתה, בבניית התפאורה העמדתה, הנחתה את עיצוב התלבושות והתפירה, עליה עמלה, עלמה בקר.
מודים לך.
אנו מודים לאוריה שני, המורה למוזיקה, על שהבאת את הצליל של התקופה, העומק המקפיא של אבדן האנושיות, אך גם את היופי בהרמוניה מורכבת ועשייה קולית מרהיבה.
אנחנו מודים לך, הבמאי יונתן פרץ, שיש אומרים האמיץ ,יש אומרים פורץ דרך, יש אומרים קפדן, אך כולם מסכימים שיצרת בימוי גאוני. הבאת את הנערות והנערים לפרוץ את הגבולות של עצמם, לחפור פנימה והחוצה, סביב הסוגיות החשובות של מהו צדק, היכן האמת ועוד סוגיות של אמונה וחברה. זוהי עשייה שהופכת כל אחד מאתנו , לאדם טוב יותר.
ואם דיברנו על להיות אדם טוב המחפש אחר הטוב, ואם דיברנו על מוסר אישי וחברתי ואם דיברנו על התפקיד שלנו, המבוגרים, בחיי הילדים שלנו, דיברנו על מחנכת הכיתה – ענבל סיוון.
לא יום ולא יומיים , לא שנה ולא שנתיים, כל העת ובאופן מתמשך, הינך דמות מרכזית בחייהם, עוגן יציב, גם ברוחות וגם בשמחות, גם בזמנים שהאופק לא נראה גם למרחוק, והיו כאלה בשנתיים האחרונות… , את שמש, שתמיד אפשר להיות בטוחים שתזרח.
את הלב והנשמה שלך, את שמה בחינוך ואהבת הכיתה.
הפרי המתוק הזה, הוא שלנו אך לא פחות מזה – שלך.
והתודה האחרונה : תלמידים יקרים, ילדינו האהובים, רצינו להגיד לכם ועליכם כמה דברים:
אתם יפים – כולכם, מבחוץ ומבפנים,
אתם מרגשים – שהתמסרתם לתהליך והשלתם מעליכם, ציניות וביקורתיות,
אתם חכמים – שלקחתם כל מה שיכולתם ,מהתקופה החד פעמית הזו,
ובעיקר ,אתם נדיבים – שהסכמתם לשתף אותנו בהצגת הסיום שלכם.
ואנחנו, ההורים, עומדים יחד, מוחאים כפים ואומרים לכם היום, תודה !
כיתה יב' היקרים,
תודה על החוויה. היה מרשים, בכל מובן. תחילה בנראות התפאורה, בתלבושות, ובשירת האקפלה.
הטקסט המורכב הוגש באופן דרמטי, רהוט וברור בכוונותו. השימוש בבמה הפורצת ייצר חוויה אמנותית עוצמתית שהצליחה לשלב את הקהל בדרמה ובשאלות המוסריות הנוקבות של תושבי סיילם.
למרות שהמחזה מורכב מאוד לביצוע, הכיתה המדהימה הזו, בהנחייה שהוכיחה את עצמה כמדוייקת, הצליחה להחזיק את המתח הדרמטי במשך שעה וארבעים וחמש דקות.
שאפו ענק לכל המעורבים.
הלב והנשמה שלכם ריגשו במלוא תפארתם אתמול על הבמה ובאווירה באולם.
לאחר צפייה בהצגה אני מבינה את המשמעות העמוקה שיש בבחירתו עבור התלמידים שלנו שכבר אינם ילדים. המחזה מאפשר שער אמיתי עולם המבוגרים והמורכביות שיש בו.
מחזה שכזה מזמין שיח אמיץ וחקירה יסודית בנושאי מוסר, שליטה, כוח, מעמדות, מגדר, שלטון, הסתה, ועוד. איזו צידה מרשימה ודשנה לדרך אתם כצוות מאפשרים להם להכניס לתיק במסע חייהם הבוגרים. אני מאמינה כי השאלות והסוגיות איתן הם התמודדו בניתוח הטקסט והחזרות ילוו אותם לעוד שנים רבות וארוכות ויעצבו אותם להיות אנשים טובים יותר בעולם הזה.
אשרייכם על העשייה המשמעותית ביותר לתפיסתי שהיא לא אחרת ממלאכת החינוך. מורן ארג'נטרו
