זמן אביב

היתה רוח אחרת, גבהו שמי השמיים,
וייגלו מרחקים בהירים, רחבי ידיים –
על ההר עומדות רגלי האביב!
על המגרש עם שמש אדים חמים משתטחים,
מן העצים הרטובים פטורי ציצים מתפתחים –
היתה רוח אחרת מסביב.

עוד לא פרצו הנגוהות, אין עוד צילצלי תרועה-
מאליה תתפשט שירה זכה וצנועה,
אורות רכים כמו בוקעים ועולים –
חבו כמעט! והתפרץ עוז החיים החתומים,
יציץ פתאום ויתגל כל עזוז העלומים,
כל הכוחות הפורים, הגדולים!

ומה מתוק האור ומה מתוק הרוח!
פנים שוחקות בכל, באשר עין תנוח –
שם רעותה לקראתה מזהרת.
ומכל אלי כל חוטי זהב נמתחים;
עוד מעט והשתפכה בליבנת הפרחים
שיפעת נוער הלזו וזה העתרת.

עוד מעט והשתפכו בפרחים לבנים
גם נעורי החדשים וחלומותי הישנים
כי גם בם נשבה רוח האביב.
ומלבבי המלא כל הגיגי אשיחה
ובדמעות מזהירות שחור יאושי אדיחה –
היתה רוח אחרת מסביב!