תקופת הצגה
אין אומנות אחרת מלבד אומנות התיאטרון אשר נושאת בתוכה את מכלול האומנויות, מהאומנויות הפלסטיות, עיצוב התפאורה והתלבושות, ועד המוסיקה, המתבטאת בנגינה ובשירה. במאמר המרתק שכתבו איתן קלמנוביץ ורועי בירן מורי תיאטרון, שחקנים ובמאים, תושבי הרדוף, מסבירים השניים מדוע לימודי האומנות תופסים חלק נכבד ממערכת השיעורים בחינוך וולדורף, כשהאמנות משמשת כמתווכת בין הרצון היוצר לבין ההכרה חושבת והמאירה, הכוח שלוקח ניסיון מעשי והכרה כללית ומיילד יצירה חדשה.
תמצית הדברים שלהם מובאת כאן לפניכם:
ברוב בתי הספר וולדורף, בארץ ובעולם, נהוג שכל כיתה מכינה הצגה לקראת סוף השנה, מעין שיא אומנותי של תקופת למידה מגוונת. תהליך החזרות מפגיש את הלומדים עם עבודת הדיבור והתנועה, השירה והנגינה עליהם התאמנו באופן רציף במהלך השנה. בכיתות הצעירות, מתוך חוויית האחדות שנושבת בהן, מדקלמים הילדים יחד את כל סיפור המחזה הקשור לנושא הלימוד המרכזי באותה שנה.
בכיתות אלה, התפקידים השונים אינם מגולמים בידי ילדה או ילד יחידים, אלא בידי קבוצות של ילדים. המטרה היא להדגיש את הפן הקבוצתי, המשותף והמלכד, ולאפשר לילדים רגישים, מופנמים או ביישנים לעמוד על הבמה, לפני הקהל ולפני חבריהם, עטופים ביטחון שמעניקה הקבוצה.
בכיתות ד'-ה', עיצוב ההצגה הופך מפוצל יותר, אישי יותר, והדמויות מגולמות בידי שני ילדים, ולעיתים אפילו ילד אחד. תהליך ההשתנות הזה היוצא מן השלם אל הפרטים, המנחה את עיצוב ההצגות עד כיתה ה, דומה לתהליך עיצוב ההצגות שהיה נהוג ביוון העתיקה, שם התפתחה אומנות התיאטרון.
בשלוש השנים האחרונות של בית הספר היסודי: כיתות ו' עד ח' מקבלת עבודת הדיבור דגש חדש: המחווה הקולית. במחווה זו לא תוכן המילים הוא הבא לידי ביטוי, אלא יחסו של המדבר אל תוכן זה, או אל מי שאליו הוא מכּווָן. רגשותיו, תחושותיו, שיפוטו, הם הקובעים את גוון המחווה. בכיתה ו נהוג להעלות מחזה קצר, שאינו קשור לחומרי הלימוד בכיתה, אלא לאופי הכיתה ולדרכה המיוחדת. כשההצגות הן לרוב עיבודים של ספרים ונשמר בהן תפקידו של המספר, שלנגד עיניו נפרשֹת העלילה בשלמותה.
בכיתה ז' הילדים עוברים לעולם הבלדות, שהן מעין שיר-סיפור בעל מוטיבים דרמטיים בולטים, שבמרכזו קונפליקט שאליו נקלע הגיבור, המעצים את הרגע הדרמטי . בבתי ספר רבים נהוג לקיים ערב בלדות שבו התלמידים מציגים ומדקלמים בלדות מן הפולקלור של עמים שונים בתקופות שונות.
בכיתה ח' תהליך העבודה על ההצגה מתחיל כבר בתחילת השנה ומגיע לשיא בשלושת השבועות האחרונים שלפני ההופעה. כעת, העיצוב והבימוי האומנותי דרמטיים באופן מובהק. הסגנון התקופתי של המחזה הוא שקובע את אופי עיצוב התפאורה, התלבושות והמשחק.
עכשיו,
כשאתם יודעים את כל זה,
דמיינו לכם כמה מרפא התהליך הזה עבור כיתה שמצאה את עצמה בשנה החולפת מתראה כמעט רק דרך מסכים.
זה מה שכתבה להורים, אורי גלעדי, מחנכת כיתה ח' בבית ספר תמר, הוד השרון עם תחילת תקופת הצגה:
לאחר מחשבות רבות בחרנו בסיפור מומו וגנבי הזמן. מצאתי לנכון להביא סיפור שהרלוונטיות שלו לזמן הנוכחי גדולה לאין שיעור. הסיפור של הסופר מיכאל אנדה, עוסק בחיפוש הדרך הנכונה לחיות את אמת הנפש. במרכז הספר ניצבת דמותה של מומו, הקשובה לעצמי האמיתי שלה ולזמן ההוויה הנוכחית, מנגד ניצבים "האנשים האפורים גונבי הזמן" אשר מסיתים את אנשי העיר להיות עסוקים ללא הרף כדי להרוויח ולחסוך זמן, כלומר לעבוד כאוטומט ולא להתייחס לזולת, ובאופן הזה ממלאים את נפש האנשים בריקנות. מצב זה נמשך עד שמומו עוברת חוויית התגלות ומקרינה את ידע החוויה שעברה על שאר אנשי העיר. כולי תקווה שהעבודה על המחזה תהיה משמעותית עבור הילדים…
…נכנסו לתקופת הצגה מיוחדת במינה. אתגרי הזמן בהחלט מזמנים לנו הרפתקה. אני מרגישה שזו זכות גדולה עבור הילדים ועבורי להתמסר ליצירה, להיות בחוץ, לילדים, להיות בחברת אנשים בני גילם. גם אם היום עובר בבטלה מסוימת יש לכך ערך רב עבור הילדים. להיות ברגע, כאן ועכשיו בלי טלפונים, בלי מסכים. בחוץ!
ואלו המילים שבחרה לשלוח נעה, הבימאית:
תקופות ההצגה הן תמיד תקופות שונות, שוברות שגרה, קצת כמו טיול שנתי, דורשות איכויות אחרות מהכיתה. התקופה כוללת ימים של עבודה אינטנסיבית עד שעות מאוחרות, התגייסות למען אחרים וגם להיות שם בשביל מישהו אחר; כשאני על הבמה זאת חזרה שלי והאחרים עוזרים, מזיזים תפאורה, מקשיבים או מחכים ולהפך. התקופות האלה מאוד מגבשות גם בגלל הזמן שהן מאפשרות פשוט להיות ביחד.
התקופה הזאת שונה בגלל המגבלות של הקורונה. הזמנים השתנו מה שמייצר לפעמים אשליה שאנחנו באים רק כשהתור שלנו כשלמעשה התור שלי הוא חלק קטן מאוד מהחוויה הקבוצתית של תקופת הצגה.
זאת תקופה העולה בתוך מגבלות רבות וחוסר וודאות מה שדורש גמישות מאיתנו, מהילדים ומכם כדי שהם יוכלו באמת להרוויח את ההזדמנות הנדירה והלא מובנת מאליה שניתנה לנו בתקופה הזאת.
כאמא לילדה בכיתה, אני יכולה לשתף אתכם שלא יכולתי לייחל לדרך אחרת עבור ביתי לחוות חזרה לשגרה, שגרה של חזרות, של מפגשים אינטנסיביים שהוציאו אותה מהקונכייה בה הסתגרה בתקופת משבר הקורונה.
כמה מרגש היה לקרוא את ההודעה הבאה:
…סיימנו עוד שבוע של חזרות. אתמול הרצנו את כל התמונות יחד, היה משמח מאוד לראות איך הכל מתחיל להתחבר. אומנם יש עוד המון עבודה אולם כבר ניתן לראות את היופי שבדבר. הילדים נהדרים, פשוט נפלא לראותם. גם כשהם נוטים לקטר על השעות הארוכות או על האי עשייה, עדיין ברור לי שזה המקום הנכון עבורם. אתמול קיבלתי הודעה מאחת האימות שהבן שלה נרדם בשמונה בערב על הספה, הייתי כל כך מאושרת מההודעה, לדעת שבמקום להיות ערים שעות, בוהים בנטפליקס או כל משחק מחשב אחר הם עסוקים במהלך היום ועייפים בסופו. זה בהחלט משמח ובהחלט מרגיש שזה הדבר הנכון עבורם כעת. וגם הקיטור על השעות הארוכות מעיד על כך שהכל בסדר…
כמה שתקופת הצגה מאתגרת גם עבור ההורים, הנדרשים לתמוך העשייה, התוצאה כה מרהיבה ושווה את הכל,
מוזמנים לצפות בהצגה ולהתרגש איתנו:
https://www.youtube.com/watch?v=asGVR_5NeyA&t=1s&ab_channel=TamarWaldorf
אגב,
מטיבי לכת, חובבי מאמרים מרחיבי ידע בתחום הוולדורף, מוזמנים לקרוא את המאמר של גלעד גולדשמידט ואסתר נפתלי: מקומם ומשמעותם של לימודי הדרמה וההצגות בהכשרת המורים ברוח חינוך ולדורף
ערכה ושיתפה: רויטל ורד – טבע
