מפגשי נרטיבים – כיתה יב' – תיכון תמר
"כי כולנו, כן כולנו, כולנו רקמה אנושית אחת חיה"
מאת:
ענבל סיון,
מחנכת הכיתה
סיכום ההתרשמויות הוא שלי בלבד ממה שכתבתי וראיתי ושמעתי והבנתי במהלך המפגשים. אין לייחס ציטוטים או אמרות או כל דבר אחר שכתוב כאן לאף אחד.
זה יומן המסע שלי, ביקשו ממני לתת לו אור ונעניתי לבקשה.
דקה לפני הסוף, דקה לפני שהם בורחים ובורחות לחיים שמחוץ לתיכון, הצלחתי לצאת עם התלמידים והתלמידות שלי, בוגרי המחזור הראשון של תיכון תמר, לכמה מפגשי נרטיבים מעניינים ומרתקים.
המטרה – להכיר, לפגוש, להקשיב, לראות, ללמוד.
מפגשי נרטיבים - האמצעי: הקשר האנושי
היום הראשון של המסע – יהודה ושומרון
נסענו והרחקנו עד אלון מורה, שם בתצפית הר כביר פגשנו את בני קצובר, מראשי ההתיישבות היהודית. למדנו קצת על תפיסתו, שרואה בשטחי יהודה ושומרון שטחים מהותיים לעם היהודי. למדנו על חשיבותם הביטחונית, כשטחים המעבים את מותניה הצרות של מדינת ישראל, ועל חשיבותם הגאוגרפית, מאחר ובהם עובר קו פרשת המים. מי הגשמים מגיעים משטחים אלו ונאספים למקורות הירקון באמצעות נחל קנה.
למדנו שבקדומים ובאלון מורה אין גדר מסביב לישוב, ודווקא שני ישובים אלו סובלים הכי פחות, אם בכלל, מפריצות והתנכלויות.
" ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה" – בראשית, יב, ו' – למדנו על חשיבותה של העיר שכם לעם היהודי, כעיר בה הוקם העם – "ישראל היום הזה נהיית לעם" – דברים, כז, ט'.
שטחי יהודה ושומרון כוללים כ-6,000 קמ"ר. עם סיום מלחמת ששת הימים, לא היה יהודי אחד שגר בין ירושלים לעפולה. גרעין ההתיישבות הצעיר בחר לפעול לשינוי עובדה זו, התחיל לגייס תומכים, גם מקרב הקהילה הפוליטית. קצובר תיאר בפנינו יחסים קרובים ומשמעותיים שהיו לו ולחבריו עם אריאל שרון, שדחק בהם "להתפרס". כלומר – לבנות את הישוב מהיקפו הרחב ביותר שניתן אל החלק הפנימי, כדי לא להישאר ישוב קטן ותקוע. לפי קצובר, שרון ביקש מהם למצוא לו בית למכירה בשכם ומשלא הצליחו לרכוש בית כזה, קנה שרון את הבית ברובע המוסלמי בירושלים.
קצובר סיפר לנו גם על קיבוץ רבדים בגוש עציון שהוקם על ידי גרעין של השמו"צ. היה מעניין לפגוש באנשים ששינו דעותיהם במהלך חייהם. יקי הנהג של האוטובוס בו נסענו, סיפר לנו שגדל במגידו והיה חניך השמו"צ, וכעת גר באריאל ותומך בהתיישבות בכל שטחי ארץ ישראל.
אלון מורה היה הישוב הקהילתי הראשון ביהודה ושומרון והראשון בכלל במתכונת הזו של בתים פרטיים, עבודה פרטית יחד עם חיי קהילה וחינוך משותף. משהו בין קיבוץ למושב לעיר.
ההתיישבות לוותה ועדיין מלווה במאבק ציבורי ופוליטי ותמכו בהתיישבות גם נציגים רבים מתנועת העבודה. גרעין אלון מורה שהתיישב בקדומים של היום, זכה לתמיכה של 3 ח"כים ממפלגת העבודה: משה דיין, שמען פרס וגד יעקובי. כך על פי קצובר. הסכמי אוסלו היו תקופת משבר להתיישבות, עלייתו של נתניהו לשלטון הפיחה תקווה באנשים, שהתאכזבו מאד מהמהלך של נתניהו להובלת הסכמי וואי. בכלל, למדנו שהיחסים בין אנשי השטח לפוליטיקאים הם מאד חשובים, אך רגישים, מתעתעים, מלהיבים ומאכזבים בו בזמן.
קצובר הזכיר בתיאוריו את העבודה של צה"ל עם הביטחון המסכל הפלשתיני, את חשיבות קבר יוסף, את האירוע הטרגי של החייל מדחת יוסוף, את העבודה מול בג"ץ שהכשיר לא מעט קרקעות להתיישבות יהודית.
כיום יש ביהודה ושומרון חצי מיליון יהודים, כאשר בשנת 1973 גרו כאן רק 1000. 150 ישובים, 100 מאחזים (מה זה מאחז? גם על זה למדנו. מקור לגאווה או פעילות עבריינית? מה התשובה? ) 50 חוות (מהי חווה? האם כל אחד יכול להקים חווה בכל שטח שמתחשק לו?)
נשארנו עם יותר שאלות ממה שהגענו. אבל יותר חכם לשאול שאלות מאשר לגשת אוטומטית לתשובות, הלוא כך?
היום השני – יפו
"אין להתעלם מהשוני התרבותי… אך חשוב גם לראות את הדמיון"
הרצל ובלפור חקק מתוך "העולם הזה" 1980
נסענו ליפו למרכז הערבי יהודי, שם פגשנו את פרופ' יוסף מאהר משהראוי.
פרופ' יוסף מאהר משהראוי הוא חוקר ומרצה בכיר בחוג לפיזיותרפיה, בפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר, פיזיותרפיסט, חוקר עמוד שדרה ויו"ר ועדת ההיגוי לשילוב ערבים באוניברסיטת ת"א.
משהראוי הוא יליד העיר יפו, בן למשפחה שגרה ביפו כמה דורות.
למדנו שבשנת 1948 עם הקמת מדינת ישראל מנתה יפו 20,000 תושבים ערבים. במהלך ימי מלחמת העצמאות ברחו רוב תושבי יפו אל יעדים רבים מחוץ למדינת ישראל ובהם שטחי יהודה ושומרון, סוריה, עזה ועוד. למשהראוי עצמו יש דודות בסוריה ובעזה שהמפגש איתן הוא כמעט בלתי אפשרי.
הבנו שהחברה הערבית ישראלית שואפת להתפתח, להשתלב ולחיות בצוותא במדינה, אך עומדים בפניה אתגרים רבים. שניים עיקריים הם החינוך והנדל"ן. משהראוי שותף לתהליכים חינוכיים ופדגוגיים רבים שמטרתם להעלות את מספרם של הסטודנטים הערבים והערביות באוניברסיטאות ע"י התגברות על מכשול השפה ומכשול הבחינה הפסיכומטרית, שאינה מותאמת לרמת הלימודים ולאופי ההוראה שקיימים בתיכונים הערביים.
הנדל"ן הוא נקודה כואבת מאד ביפו. הבתים אותם עזבו המשפחות היפואיות נלקחו מהן, ומי שהורשה לשוב אליהם נאלץ לחלוק את הבעלות על הדירות עם חברות הדיור הציבורי. מצוקת הנדל"ן העלתה את מחירי הדירות כך שהדיירים מתקשים לרכוש את חלקה של עמידר בבית. מדיניות ה"דמי מפתח" למעשה גורמת לכך שמשמתו דיירי הבית, הוא לא עובר בירושה לילדי הנפטרים אלא עובר לרשות חברת הדיור הציבורי.
כך מוצאים עצמם צעירי יפו ללא יכולת כלכלית לקנות לעצמם בתים ביפו, שעוברת תהליך גֶ'נְטְרִיפִיקַצְיָה. יפו נהייתה יפה ומשופצת, מאוכלסת ביהודים שרכשו את הבתים המתחדשים בהון עתק, ואילו בקרב תושביה הערבים הוותיקים התפתח משבר דיור חריף. האוכלוסייה הערבית שברובה ענייה, ובמעמד קנייני רעוע הוקרבה על מזבח הג'נטריפיקציה. הקהילה נדחקת מהעיר, שמהווה עבורה מוקד היסטורי, תרבותי, דתי וקהילתי ייחודי בכל המטרופולין, ללא חלופות מגורים של ממש.
משהראוי, שרואה עצמו בעל זהות ישראלית-ערבית-מוסלמית-פלשתינית, סיפר לנו קצת על מנהגי האיסלאם, על חודש הרמדאן. שוחחנו על האירועים האלימים שמתלווים לא אחת לתפילות החג הזה בהר הבית. שאלנו של מי האחריות? איך אפשר למנוע את זה?
שוחחנו גם על האלימות בחברה הערבית ועל האכזבה ממעורבות מוסדות השלטון בטיפול באלימות – החינוך מצד אחד והמשטרה מהצד השני. אין תרבות שמעודדת אלימות. יש נסיבות חיים שמביאות לתחושת קיפוח, לעוני ולפשע. למשהראוי עצמו היה אח שנרצח בהיותו בן 45 מאחר ועסק בהתנדבות במיגור הסמים ביפו.
המפגש היה מאד משמעותי ולמדנו הרבה דברים שלא ידענו על החברה הערבית-ישראלית שמונה כ-20% מאוכלוסיית המדינה.
בתום המפגש יצאנו לסיור עצמאי ביפו. טיילנו ביפו העתיקה והיפה על שלל אתריה: גן הפסגה ופסל האמונה, גן שער רעמסס, סמטות העיר העתיקה, בית כנסת של עולי לוב – ח'אן זונאנה, נמל יפו, רחבת כיכר קדומים ומזרקת המזלות, כנסיית סנט פטרוס הקדוש, מסגד המחמודיה, מגדל השעון, שוק הפשפשים.
הכיתה התחלקה לקבוצות וכל קבוצה הייתה צריכה להגיע לרוב האתרים אך ללמוד על שניים שלושה מהם ולספר אחר כך לשאר החברים מה הם למדו.
כמובן שלא דילגנו על גלידה בנמל, סמבוסק באבולעפיה וקניית ג'ינס ליוויס יד שניה בשוק הפשפשים.
יפו מהממת והלוואי שתגיע לכותרות רק בזכות יופייה והדו קיום שיש בה.
היום השלישי – ג'לג'וליה
לא הספקנו לשחרר את שרירינו התפוסים מההליכה ביפו וכבר נפגשנו למחרת בבוקר לסיור מודרך בג'לגוליה, שם פגשנו את ראיד אבו ריא.
ראיד אבו ריא עובד בתפקיד בכיר בתחום האשראי בבנק הפועלים, ותושב ג'לגוליה. כשהוא יכול, הוא מדריך סיורים בהתנדבות בכפר במסגרת פעילותו בעמותת "דרכים שלובות".
נפגשנו בבוקר במרכז הקהילתי של הכפר, שם חיכו לנו ראיד, ראניה שהיא מורה מתיכון עתיד בכפר, שש תלמידות ותלמיד מכיתות י', י"א מהתיכון.
ראינו סרט על הכפר, שהוקם בצומת דרכים חשובות – הכפר שוכן בצד "דרך הים" ההיסטורית – ולאחריו קיימנו שיחה פתוחה. שאלנו ונשאלנו שאלות בנושאים שונים כמו למשל על נישואין בגיל צעיר בחברה הערבית, על תוכניות הצעירים לעתיד, על גזענות, על לימודי העברית והערבית בבתי הספר וגם על נסיעות לחו"ל ופעילות בתנועת הנוער. למדנו על החשיבות של החינוך וההשכלה בחברה הערבית, שמהווה אמצעי חשוב לקידום ולהשתלבות.
לאחר מיכן יצאנו לטיול ברכב וברגל בכפר במהלכו למדנו על מצוקת הדיור לדור הצעיר. כמו ביפו, גם בכפרים ובערים הערביות, אין כמעט שטחים פנויים לבנייה. התב"ע מאפשר לבנות בנינים רק בני 4 קומות, המשפחות גדלות, ואין איך להרחיב את הבינוי. מצוקת הדיור גורמת לתחושת תסכול וגם לפעולות לא חוקיות: סגירת מרפסות, הוספת חדרים. המחירים עולים בשל חוסר ההיצע, קשה מאד לקחת משכנתא (כי הבנקים מתקשים מאד לממש את הנכס במקרה של חדלות פרעון) והפתרון הוא הלוואה מהשוק האפור. חוסר המסוגלות להחזיר את ההלוואה מביא למרבה הצער למקרי אלימות קשים והתוצאה היא מספר גבוה של נרצחים בקרב האוכלוסייה הערבית ישראלית.
המשכנו רגלית והגענו אל אתר היסטורי: החאן של ג'לג'וליה. הח'אן הוא מהתקופה הממלוכית שהיה חלק מרשת חאנים שהשתרעו לאורכה של הדרך שעקפה את מישור החוף. ביישוב מצויים גם שרידי טחנת סוכר מן התקופה הצלבנית, שמאוחר יותר הפכה למסגד אבו אלעון.
משם, איך לא, הגענו לאתר פופולרי מאד – החומוס של כרים. פלאפל טעים כזה אין בכל המזרח התיכון!!
כרים יליד קלקיליה, נישא לתושבת ג'לג'וליה ומאז גר בכפר.
לאחר ששבענו ונחנו, נסענו למסגד המפואר והמדהים. שם שמענו מפי ראיד על מנהגי התפילה, מנהגי הרמאדאן, מצוות האיסלאם ומבנה המסגד ומאפייניו.
נפרדנו לשלום כשפנינו לעתיד טוב יותר, והלכנו לנוח לקראת היום הבא.
היום הרביעי – אודי אילון
בבוקר פגשנו את אודי אילון שהגיע לכיתה שלנו למפגש קרוב. אודי אילון נולד בשם זוהיר עדילי בכפר פלשתיני בשומרון. גדל בבית עני וספג אלימות רבה מצד אביו. הוא עזב את הלימודים בגיל 12 ונשלח ע"י אביו לעבוד אצל הישראלים כדי להביא כסף הביתה. בשל גילו הצעיר לא הסכימו העסיק אותו, והוא ידע שאם יגיע הביתה ללא כסף יחטוף מכות, ולכן בשלב מסוים בחייו, כשהיה נער צעיר, החליט לברוח מהבית ולחפש לעצמו גורל אחר. מפגש מקרי ממש עם חייל באחד המחסומים, גרם לו לחשוב שאולי הישראלים אינם נוראיים כל כך כמו שלימדו אותו בבית הספר, ויש ביניהם גם אנשים טובים.
מפה לשם בשל נסיבות חיים איומות הוא התגלגל להיות סייען של השב"כ, סייע בסיכול פיגועים ובתפיסת מחבלים. לאחר כמה שנים, נלקח בשבי ע"י מנגנונים פלשתינאים, הצליח לברוח והתחיל בהליך שיקום פיזי ונפשי.
אודי סיפר לנו על חייו כפלשתינאי, על החברה הענייה הנתונה לשליטה בידי מנגנונים קשים, דיקטטוריים, אלימים. על מקום שלא נותן תקווה לאזרחים הפשוטים שרק מנסים לחיות בכבוד.
אודי סיפר כמה קשה להיות לא שייך – הוא לא בקשר עם משפחתו וגם בארץ כיום, ואילו כבעל תעודת זהות ישראלית, זוכה לעיתים ליחס גזעני וחשדן. גם אודי רואה בחינוך הדור הצעיר פתח להתקרבות ולשינוי.
מפגש אחרון – פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני למען פיוס ושלום
סיום המפגשים עסק בנקודה הכואבת ביותר – המחיר העצום ששני העמים משלמים בגלל הסכסוך – מוות של יקיריהם. בתור בת למשפחה שכולה היה לי חשוב להביא לכיתה את הסיפורים האישיים שמייצגים את המחיר הגבוה שמשלמות החברה הישראלית והפלסטינית. פורום המשפחות השכולות הוקם בשנת 1995 על ידי יצחק פרנקנטל, בן למשפחה דתית מבני ברק ואב שכול, ומספר משפחות שכולות ישראליות.
נפגשנו עם ורדה זליג מנס ציונה ויעקוב א-ראבי מבידיה שבשומרון.
ורדה, שפתחה את המפגש, הדגישה בפנינו שהם לא הגיעו כדי לשכנע אותנו בכלום, אלא כדי להשמיע את הנרטיב של כל אחד מהם.
ורדה
אבי סבה נרצח בימי העלייה הראשונה ע"י פלסטיני בהתיישבות שלימים תגדל להיות נס ציונה העיר.
אחיה היחיד, הצעיר והאהוב, אמנון, נהרג במלחמת יום כיפור עת שהתה בארצות הברית לצורך לימודים. ימים של חוסר ודאות נוראית קדמו לבשורה הקשה. ורדה חזרה לארץ, תמכה בהוריה ולאחר זמן מה חזרה לחו"ל להשלים את לימודיה בקושי גדול. עם סיום לימודיה חזרה לארץ, נישאה והקימה משפחה.
יעקוב א-ראבי – בן הכפר בידיה שבשומרון, בגיל צעיר עזב את הלימודים כדי לעזור בפרנסת המשפחה. התחיל כפועל בנין ולאט לאט הקים בעשר אצבעותיו עסק לבנייה ושיפוצים. יעקוב הכיר את אשתו עיישא בכפר, ולאחר שנישאו נולדו להם 9 ילדים. הילדים הבוגרים בעלי השכלה אקדמית כולם.
לפני 3 שנים בעת ההכנות לחתונת ביתו, נסעו הוא ואשתו ובתם הצעירה בת השמונה מחברון לכפר מגוריו. בדרך, ליד צומת תפוח, זרקו עליהם מתנחלים אבנים. אשתו נפצעה קשה ולאחר זמן רב, רב מידיי, הובהלה לטיפול רפואי, שם נפטרה מפצעיה. יעקוב, עם האבל הגדול, במקום להגיע למשפחתו ולהתאבל, נלקח לתחנת משטרה לחקירה.
גם ורדה וגם יעקוב, שהם חברים טובים, בחרו להצטרף לפורום המשותף מתוך הבנה שדיאלוגים והכרות בין אנשים הם אמצעים מקרבים. בדיאלוגים האלו הם מוצאים את התקווה והפעילות בפורום מהווה עבור שניהם חוויה משמעותית ביותר.
את הנרטיב הישראלי אנחנו מכירים ולכן בשאלות ובמפגש רצינו מאד לשמוע את הצד הפלסטיני.
למדנו על שגרת חיי היומיום של הפלסטינים בשטחי יהודה ושומרון. שגרה קשוחה, שאינה חופשית. כמה קשה לבן השטחים לטוס למשל לחו"ל, מעבר לעלות הכלכלית. זה מתאפשר רק דרך ירדן ואחרי בדיקות שונות הן של הביטחון הישראלי והן של הביטחון של הרשות הפלשתינאית. למדנו על ההבדלים בין "מחסומים" (בדרכים בין יישובים פלסטינים) לבין "מעברים" (נקודות המעבר מהקו הירוק לשומרון וחזרה). למדנו על הצורך של הפלסטינים באישור כניסה לתוך הקו הירוק ואיך מקבלים אותו – בבקשה מראש, מוגבל בשעות. יעקוב למשל, שהגיע מבידיה לאזור השרון, קיבל אישור דרך המעבר בירושלים למרות קרבתו למעבר אייל. למה? כי ככה הצבא החליט. הוא יצא בשעה 09:00 בבוקר כדי להגיע לאזור השרון בשעה 13:00.
ליעקוב יש משפחה בג'לג'וליה, בכפר קאסם. גם משפחתו פוצלה עם הקמת מדינת ישראל בשנת 1948.
לאחר האסון, יעקוב סגר את העסק שלו לבניין והוא מטפל במשפחתו ובעיקר תומך בביתו הקטנה שהיתה עדה לאסון.
השיחה הייתה מאד מרגשת, עצובה, ונגעה בנקודות כואבות. מעל הכל ריחפה השאלה – מה הפתרון? איך כולנו יכולים לחיות כאן טוב יותר?
על השכול האישי שלי תוכלו לקרוא קצת כאן ובימים אלו הצטרפתי גם אני לפורום.
זהו… תם השבוע אך ממש לא נשלם המסע.
אולי הוא רק מתחיל?
עם השאלות האלה יוצאים החבר'ה הצעירים לצבא, לשנת שירות, למכינה, לחיים. אני מאחלת להם לגבש תשובות אבל לא לוותר על שאלות ותמיד תמיד לִכְמוֹהַּ ולשאוף לקיים קשר אנושי ישיר מתוך הקשבה וכבוד.
בהצלחה ענבל.
