לפני כמעט עשור כשהגעתי לתמר, החלל הזה שהיום נקראת ״הסדנה״ הייתה פעם באמת סדנת העץ של בית הספר. מאז, כשבנו את איזור הסדנאות כפי שהן כיום וסדנת העץ גדלה ועברה מקום, גם החלל הזה עבר כל מיני גלגולים.

החלל הזה – שקשה לקרוא לו ממש חדר כי הרי אין לו חלונות, רצפה או דלת נורמלית, קר בו בחורף וחם בקיץ, אנשים ולפעמים חיות, עוברים מידי שעה ומבקשים דברים כי חושבים שיש שם הכל (אם אסגור את הדלת לא יהיה אור טבעי) אי אפשר לטאטא שם, יש שם אוסף של ג׳אנק – ליטראלי (שימו לב ילדים לשימוש נכון של המילה) אני מצילה הרבה דברים מלהגיע לפח כמו תפאורות, ספרים ישנים וכל דבר שנראה ש״בטוח ישמש אותי למשהו״ – הוא חלום שלי שהתגשם.

שמי נאדין ואני מורה גאה בצוות תמר כמעט 10 שנים. אני נמצאת בהוראה ״פורמלית״ כבר 14 שנה ולא פורמלית הרבה יותר. התחלתי את דרכי כאן כמורה לאנגלית ומלאכה ולפני שלוש שנים קיבלתי את עבודת חלומותיי שלא ידעתי שהיא בכלל קיימת ( היא בעצם לא הייתה קיימת מתוך צוות בית ספר אבל מיטל שמש עשתה שינוי ובמקום להביא מוריי מתי״א מחוץ לבית ספר כפי שהיה נהוג עד אז, היא אפשרה שמורי בית ספר יעברו למתי״א וישארו בבית ספר) .
כאישה שמתעסקת בהוראת אנגלית, מלאכה, אומנות, אנימציה , תאטרון בובות ועוד זה היה חלום לעבוד בחלל קבוע (מישהו אמר סטודיו?!) עם קבוצה קטנה של ילדים כל פעם ולבנות להם תוכנית מותאמת אישית מארגז הכלים שלי. ואני בכלל לא צריכה ללכת למקום אחר לעשות זאת, אני נשארת בבית, בתמר האהובה.

למזלי החלל הזה הוא מושלם לעבודה שהיא לפעמים קצת מלכלכת, היא משתמשת בדברים ממוחזרים ועובדת עם מה שזמין.
בגלל הגודל גם יכולתי לשמור כמה חפצים מתפאורות של הצגות ( שחלקן הגדול נבנו על ידיי והילדים בסדנה) וכל מיני דברים שאין איפה לשים אותם. יש שולחן מספיק גדול ל- 6-7 ילדים ומספיק אינטימי לאווירה טובה למפגש פרטני אחד על אחד. יש שם חדר פנימי, סוג של מחסן ששייך לדני אב הבית והוא השיתוף הכי טוב שאפשר לבקש בעיקר כשעובדים עם חומרים ומנסים למצוא פתרונות יצירתיים בבניה של דברים.

עם כל ההתרגשות מהמעבר שיהיה לי מקום ״נורמלי״ עם חלונות ורצפה שאפשר להעביר עליה סמרטוט ולא יכנס גשם ואינסוף חול – אני ממש עצובה להיפרד מהמקום.

הסדנה נמצאת בחצר, בלב ליבו של היסודי, הצחוק והשמחה של הילדים הם צלילי הרקע שלי. בשנתיים האחרונות זה היה ממש חיוני והזכיר לי כמה חיים (טובים) יש פה. אני נמצאת גם ליד שירותי הצוות, מעבר לכך שזה ממש נוח לי, אני פוגשת את כל מי שעובר שם ומחכה להיכנס.
קל לילדים להגיע אליי – הדלת תמיד פתוחה (כמו שהזכרתי אי אפשר לסגור אותה) אני בהודיה ענקית על התקופה הזו במקום הזה ואני ממש מאחלת לי ולילדים לקבל חלל לא פחות קסום ממה שהיא היום ואפילו יותר, ואם התנאים כרגע בתל״י לא מאפשרים זאת (לפי השמועות ממש לא) אז ניצור אותם.
אולי אפילו בעזרתכם.

להתראות,
נאדין אברהם,
מורת שילוב