אתמול הייתי באופרה ששווה הרבה יותר מגרוש.
שווי ההצגה של כיתות י' לא באמת מדיד הוא Priceless.
ראיתי נוער שלא מתנצל על הקיום שלו, שמדבר ברהיטות, בבהירות, שעומד על הבמה ללא שמץ ציניות האופיינית לזמננו ומחזיק יותר משעה קהל מול מחזה ברכטייני ו"לכאורה" מאוד "לא" עדכני.
בזכות ההבנה העמוקה של המחזה על כל מסריו, הצליחה הקבוצה המופלאה הזאת להציף ולשקף את עוולות החברה המשתמשת באופן ציני בחלשים בתוכה, שמקבלת שחיתות בשוויון נפש ובכוחו של הכסף להיות המגדיר, המכתיר והמפיל אנשים לכאחר יד.
כצופה, היה ברור לי שקבוצת הנוער הזאת עברה למידה משמעותית במנעד רחב של ערכים אנושיים .
ניכר היה שבתהליך היצירה עסקה הקבוצה בשאלות מהותיות ואף נשגבות.
לאן ראוי לשאוף בכדי לחיות בחברה מתוקנת מתוך כבוד ושווין ערך?
מהי אהבה ומהם יחסים בתוכה?
כיצד באות לידי ביטוי בחירותו של אדם ומהם המחירים שהוא עתיד לשלם עבורן?
אך יותר מכל ואולי השאלה החשובה ביותר שנשאלה היא:
איזה אדם אני רוצה להיות בחיים האלה?
או
איך אני יכול / יכולה להשפיע בחברה הזאת?
הנוער הזה, כך הרגשתי, הבין דרך תהליך היצירה ויישם דרך הגוף את עוצמתה של אומנות ככלי להביע מחאה ולעורר את החברה לחשוב באופן יותר ביקורתי על המציאות בה אנו חיים ומשתפים אתה פעולה כאילו אין אופציה אחרת.
מרגש עד דמעות היה לראות אותם עובדים יחד, כאנסמבל על הבמה, בשותפות ומתוך הבנה והסכמה אמתית לקבל את העובדה כי השלם גדול מס"כ חלקיו.
הרגשתי כי כל אחד ואחת מהקבוצה הזאת הביא והביאה, תרם ותרמה בנדיבות את הערך המוסף הבלעדי והייחודי של כל אחד ואחת לקבוצה וליצירה.
הרווח כפי שאמרתי בתחילת דברי אינו מדיד ואינו חומר ממשי אלא חוויה רוחנית עמוקה שכפי הנראה תלווה אותם בחייהם הבוגרים כנקודה בה הם התחברו לכוחות של עצמם ומתוכם פעלו ויצרו.
מול תהליך הגדילה הצמיחה וההתפתחות שהקבוצה הזאת עברה וממשיכה לעבור אני יצאתי אישה ואימא אופטימית ומעודדת.
יש עם מי לדבר ויש עם מי לעבוד .שלא יבלבלו אותי עם העובדות.
תודה לכל העוסקים במלאכת הקודש הזאת הנקראת חינוך .
מורן ארג'נטרו פלג
