"זה היה השבוע הכי משמעותי בחיים שלי" אמרה תלמידה בדרכנו הביתה. ותלמידה אחרת נפרדה מאיתנו באמירה מלאת הגאווה: "כשהילדים שלי יצאו לשבוע מיפוי אני אדע שאני הייתי בשבוע מיפוי הראשון בארץ"
ללא שום ספק חזרנו הביתה בתחושה שאנחנו חלוצים וגיבורים, וגם שונים ממי שהיינו לפני השבוע הזה.
אז מה זה בכלל שבוע מיפוי ואמנות ולמה הוא היה עבורנו קסום ומיוחד באופן שרק מי שהיה שם מבין? קודם כל, באופן פרדוקסלי וללא קשר לתוכן של הפעילויות, משום שהיינו בתנאי שטח קשים. זה לא היה חלק מהתכנון המקורי אבל החלטנו לצאת למרות שהיה קר. ממש קר. שום מילים לא באמת יכולות להעביר כמה קר. נשלפנו מהעולם הרגיל שלנו, זה שבו המזגן שולט על הטמפרטורה שלנו, זה שבו יש המון מכשירים ודברים שקורים כמעט בלי שאנחנו שמים לב. כמה באמת אתם חושבים על זה שהסיר הממש מלוכלך ומגעיל אחרי הארוחה נהיה בבית נקי? בבית יש מדיח, יש מים חמים בברז, יש קירות מסביב, יש אמא ואבא…
במקום בו היינו חמישה ימים, שטח פתוח ומדברי בגובה של כמעט אלף מטר, לא היה חשמל, לא היו מים חמים, לא הייתה קליטה של טלפונים בכלל, והטמפרטורה בלילות התקרבה לאפס (ולפעמים גם מהצד השני אם מחשיבים את האפקט של הרוח). במקום בו היינו הסיר המלוכלך מהלילה לא נשטף מעצמו למרות שהמים ממש קרים, ושום דבר לא קורה בלעדינו. היו רגעים שהרגשנו קצת כמו האדם הקדמון – מחוברים לטבע, חיים את הרגע, ומתמודדים באתגר רב עם זוטות שבחיינו הרגילים אנחנו בכלל לא עוצרים לחשוב עליהן.
בערב הראשון בו פגשנו את הקור הזה רוב האנשים רצו לברוח. בשעה 6 כבר כולם התחפרו באוהלים, בשעה 8 התחילה שנת הלילה. טוב לא ממש שינה…
אחרי המסע שעברנו, כשביום החמישי בא לבקר אותנו השלג לכמה דקות כבר שמחנו והתרגשנו, כבר התרגלנו להתמודד עם הקור, וגם עם הפחד וחוסר האונים שהוא ניסה ליצוק לתוכנו. כבר גרנו בתוך מיני מציאות שנוצרה כשקבוצת אנשים חיה במנותק מהעולם החיצון. כבר אחרי יממה הרגשנו שעברנו המון, כאילו נכנסנו ל"אח הגדול" ומי שיגיע עכשיו הוא מהעולם הקודם, תיארה זאת אחת התלמידות.
למדנו לבשל מתוך מה שיש, להתארגן נכון עם הביגוד, לעשות מדורה במיקום הנכון במחנה, זה שמאפשר את הדינמיקות החברתיות המתאימות, זה, שלמרות הקור, כולם רוצים לצאת בערב החוצה ולשקוע במשחקים ובשיחות מעניינות אל תוך הלילה. היינו חשופים אל תוך הטבע, השלנו מעצמנו לא מעט הגנות, ולאט לאט היינו חשופים גם אל עצמנו ואל היכולת להיות נוכחים עם עצמנו ועם האחרים, וליהנות. להיות במקום בו גם הלב וגם הראש נוכחים לגמרי ברגע הנוכחי. כמה אנחנו רצים ביום יום, כמה אנחנו חיים את מה שיקרה או קרה אבל לא את מה שכרגע קורה. הקצב במחנה שלנו היה שונה גם מטיולים רגילים בהם כל הזמן צועדים לאן שהוא וחייבים להגיע. השבוע שלנו התאפיין בלחיות במקום מסוים, לעשות פעילות מתמשכת על פני כל השבוע, ולנשום בנעימים את היותנו שם. מרוץ הזמן לא ניהל אותנו, נכנסנו לעולם עם חוקים משלו.
אז מה עשינו שם כל השבוע?:
אומנות ומיפוי היו שני עולמות התוכן שסבבו את הימים שלנו, במרחבי זמן גמישים, אך בכל זאת גם קבועים.
בפעילויות של האומנות יצרנו בטבע, צעדנו אל מרחבי טבע שונים מסביב למחנה שלנו ויצרנו, הרבה ציירנו, בחומרים שונים, במיקומים שונים, ומתוך הנחייה מגוונת. ביום האחרון עבדנו גם עם חימר. אנחנו יוצרים הרבה בתיכון שלנו, אבל זה אחרת לצייר בתוך הטבע, זה אחרת לצייר בתוך המקום בו אנחנו גרים, וזה אחרת לגור בתוך המקום בו אנחנו מציירים.
פעילות המיפוי היא שיא וסיום לתקופה בה למדנו טריגונומטריה ומיפוי. למדנו על האתגרים של מיפוי ובכלל מהן מפות ולמה הן משמשות, וגם מהי מפה טופוגרפית. התעמקנו בשאלה איך ניתן ליצור מפה טופוגרפית? איך מודדים עולם תלת מימדי ומציירים אותו על משטח מישורי? אילו קורדינטות ואילו כלי מדידה נדרשים לשם כך? ומה תפקידה של הטריגונומטריה במיפוי?
לבסוף יצאנו לשטח הכמעט בתולי של המדבר בבורות לוץ ובעזרת מדידות וחישובים טריגונומטרים התחלנו ליצור בעצמנו מפה טופוגרפית של השטח.
פעילות המיפוי היא פעילות סזיפית ומונוטונית, נדרשות מאות, אפילו אלפי, נקודות מדידה בכדי למפות שטח קטן. העבודה הסזיפית הייתה מטרה חשובה בפני עצמה בשבוע הזה. כבר בתקופת הלימוד בכיתה גילינו שקל לנו יחסית להבין איך הדברים עובדים, או מה צריך לעשות, אבל לעשות זאת בעצמנו? זה כבר אתגר אחר. האמת שחשבנו כולנו, צוות ההוראה והתלמידות.ים שהמיפוי הולך להיות מאתגר בסיזיפיות שלו, קצת כמו שעות ארוכות של ניכוש עשבים או עידור בשבוע עבודה חקלאית. פעמים רבות זהו אימון שחשוב לנו לאמן בו את הנוער. ובכל זאת, שמחנו כולנו להיות מופתעים לגלות שזה ממש כייף למפות!
היו לנו מכשירי מיפוי מקצועיים, תיאודוליטים שמם, והם מילאו אותנו בהרבה סיפוק – הצלחנו לעשות עבודה של אנשי מקצוע אמיתיים, עם מכשירים מקצועיים.
הייתה זו עבודה שחייבה שיתוף פעולה של ארבעה צוותים שהיו פרוסים במיקומים שונים בשטח. שני צוותים שמדדו עם התיאודולטים, צוות נוסף שהחזיק את מקלות המדידה אליהם מדדנו (נשמע לכם פשוט? נראה אתכם מנהלים את התיאום של המדידות באופן מדויק משני מיקומים שונים…),
וצוות שמתרגם את המדידות של הצוותים האחרים למפה בשולחן השירטוט.
גילינו עולם חדש, רציני, מקצועי שהיו בו כל מיני גילויים מרתקים. היו כאלו מאיתנו שנשאבו אל שולחן השירטוט, לו ראיתם נער או נערה שאחרי שעות של חישובים ושירטוטי נקודות על המפה כל מה שהם רוצים זה רק להמשיך גם במשמרת הבאה, כי אז ידעתם הנאה מהי.
אחרים גילו את חדוות הקיום בדמות מכשיר קטן וקסום שמקשר בין צוותי העבודה ומאפשר להם לדבר. לא, לא הסמארטפון, כאלו לא היו לנו בשבוע הזה, אלא ווקי – טוקי. עשרה קבין של שמחה ירדו לעולם של שבוע המיפוי, תשעה נטלו הווקי טוקי, ואחד העולם כולו. טוב, אולי הגזמנו, גם התיאודוליטים נטלו והעניקו אי אילו קבין לא מבוטלים של שמחה לעבודתנו. בשעות הצהריים אפילו השמש ביקרה אותנו לפעמים, וכך שעות נעימות העברנו במדידת נקודות מיפוי, וכמעט מכל משמרת יצאנו עם רצון של עוד ובקשות לחזור שוב לצוות המיפוי.
ביום הרביעי מזג האוויר החמיר עוד יותר ורוחות קרות העיבו על חדוות המיפוי והאומנות. אחר הצהריים החלטנו לחרוג משגרת יומנו ויצאנו לטיול הליכה אל ראש אלות, אחת הפסגות שבסביבת המחנה. ההליכה המרעננת ברוח הקרירה, הנופים היפיפיים של האזור בו גרנו, וכעת גם הסתכלנו עליו מלמעלה – המשיכו ומילאו את ליבנו בטוב.
ביום החמישי והאחרון, יצאנו מהמחנה אל מקום מוגן מרוחות במכתש רמון ועברנו פעילות אומנותית עם חימר, בחלקה קבוצתית ובחלקה אישית, לסיכום השבוע המיוחד שלנו.
חזרנו מהמסע הזה, כיתה י של תיכון תמר, בתחושת מסוגלות עצומה, בהערכה גדולה לכל מה שקיים בעולם הרגיל שלנו וקודם היה מובן מאליו, ועמוסי חוויות. חוויות גם מהמיפוי ומהאומנות, אבל הכי חשוב מהמפגש עם עצמנו ועם החברים, מפגש שפתח שערים לראות את עצמנו כיחידים וככיתה מנקודות מבט חדשות ואחרות.
תקופת מיפוי ופרויקט מיפוי הם רכיב בלתי נפרד מתוכנית הלימודים של תיכוני ולדורף בעולם. בישראל – זו הפעם הראשונה שפרויקט כזה יצא לפועל. אנחנו מקווים שהשבוע הזה הוא תחילתה של מסורת חדשה של שבועות מיפוי בתיכון תמר ובחינוך וולדורף בישראל. עבור עצמנו, בכל מקרה, היינו חלוצים ופילסנו לעצמנו דרכים חדשות ויפות לרוב, הרבה מעבר לשבוע עצמו.
הרבה אנשים טובים עזרו לשבוע הזה לקרות, מורים והורים אמיצים שהצטרפו אלינו ותמכו בחיי המחנה, תודה מקרב לב לאוהד והילה המורים, ליעל, ויקי, אלי וישי ההורים, ולמע"רים המלאכיים שלנו מיכאל ודולב. ותודה גם לנעה, חמדה, יורם ואדם שהשקיעו איתנו ימים ארוכים בהכנות.
תודה גדולה לגלעד גבאי, מנהל מחוז דרום ברשות שמורות הטבע והגנים, שעזר לנו לצלוח את הבירוקרטיה והתיאומים ואיפשר לשבוע הזה לקרות.
תודה מיוחדת לאדם נוסף שבלעדיו הפרויקט הזה לא היה מתקיים: טל הדס מחברת המיפוי "בני אלי אטקס בע"מ", אדם מיוחד עם לב רחב שנתן לנו את מכשירי המיפוי והדריך אותנו כאילו הפרויקט הזה הוא שלו, למרות שלא הכרנו לפני כן.
והכי תודה לאנשי כיתה י שזרמו איתנו באומץ ובכנות אל תוך העולם שנוצר לנו שם. אין כמוכם, חלוצים ואלופים.
