הפעילו עליי לחץ קל אז התיישבתי לכתוב, כדי לשתף ואולי אפילו לעודד הורים להצטרף לטיולים / מסעות הבאים, אלו המוציאים אותי לרגע מהשגרה האהובה, המוכרת והאינטנסיבית ויוצרים מציאות נפרדת והזדמנות לפרספקטיבה חדשה.
כיתות ז' במסע לירושלים
חזרנו משלושה ימים המרגישים בערך כמו חמישה. עם אין ספור העמסות, פרוקים, בישולים, הקמות, פריסות, משימות. אך האמת שעבורי זה התחיל כבר לפני שבועיים כששירי אותתה שהגיע הרגע לתאם שיחת העברת מידע, צרכים ומעט ציפיות. אני מודה שבתוך השיגרה העמוסה, במיוחד השנה, לא התרגשתי ואף חשבתי לעצמי שאולי מספיק כבר עם המשימה הזו, אולי אפשר לשחרר את תמר, שאני ממש מסוגלת לישון טוב כשהיא לא לידי, מה שמייד הזכיר לי את המטרות וביקשתי מבן זוגי להתפנות מהבית עם הילדים.
התיישבתי על האקסל, המקום הבטוח, פתחתי גיליון ועוד אחד, מלווים מסוגים שונים, תפריטים, מזונות כתבי כמויות ועוד… בגיליון ה-20 הבנתי שרצוי לצמצם. אחרי 8 שעות התהווה מסמך ראשוני! אשר ממנו אפשר היה להתחיל לראות תמונה ובעיקר ההתרגשות והציפייה התעוררה. המסמך שותף וממשימה למשימה ההילוך עלה, עם מעט חרדה מהאחריות הגדולה ובכל שיבוץ של מלווה התמונה כבר ניראת אפשרית.
רגע לפני, ליתר דיוק שלושה ימים לפני היציאה, עלינו תמר ואני לבדוק את החניונים, פני שטח, נקודות מים. צברנו עד חוויות ודיוקים למסעות הבאים.
אך ההצצה ״הנדירה״ למשמרת הורה צוות מנהלה מתחילה ביום יציאה לטיול על פיאט דוקאטו מצוקמקת שיוצאת משערי בית ספר בשעה 10:00 ומתחילה לעלות ,בעצלתיים לירושלים. על ההגה אנוכי לצידי יעל, מפטפטות, מידי פעם אני מקללת על העברת הילוכים רועשת, לצד מחשבה שאולי זו אני שלא נהגתי הרבה זמן על הילוכים ומעט מידי פעמים על מסחרית כזו. הנה עברנו את לטרון ודוושת הקלאץ' מזייפת מושכת עוד כמה קילומטרים הרכב רועד וההילוכים עפים. בזהירות אני מצליחה לכוון את האוטו לעמוד בצד- יעל אני ודוקאטו עמוסה עד אפס מקום עמודות על כביש 1. אני מסננת שידעתי שהאוטו פח, מתקשרת להשכרת הרכב, אין בעיה מוציאים לך רכב חלופי, חבר, זו לא הבעיה- יש כאן רכב עם 70 תיקי לילה, מזרונים וציוד מטבח. אך בשונה מעצמי- אני נושמת, יעל 80 אחוז. הוא מגיע ואחרי אירוע העברת הציוד בין הרכבים אנו ממשיכות לחניון. שם אנחנו פוגשות אירוע צהלי במרחק 200 מטר מאיתנו. אך המון אוויר לנשימה יש בחוץ, הכל טוב! פלג כבר הרים לנו צליה, חיבר נקודת מים והרחיק את הגנרטור. אפשר להתחיל לעבוד.
משם לפה ואנחנו כבר פורקות, פורסות, מבשלות והורים מופלאים מצטרפים אלינו והכל קורה בקצב הנכון, הטבלאות לצידנו תומכות ומתזכורת, אך לא קובעות ולאט לאט השיגרה מתנקה ונשכחת ומפנה מקום להוויה אחרת של כאן ועכשיו, של עוד גזרים ועגבניות, עוד משימה שצריכה להסתיים בקצבה שלה, כי אנחנו כבר כאן ולשטח יש את הזמן שלו "האיטי הבלתי מתפשר, הפועם בקצבו של הלב"
הלילה יורד והחשכה עוטפת אותנו עם תאורה קלה והכל נכנסים לשקי שינה אך הפטפטת ממשיכה והשינה חלקית במחזורים קצרים אך עמוקים , יש רגע שזה נראה ארוך מידי ואז בדיוק מגיע הבוקר וכולם יוצאים ושוב הם כאן אנשים מופלאים מחייכים ומתניעים ושוב מבשלים וחותכים ומורחים 240! כריכים, כי בטיול מהסוג הזה יוצאים על הגב עם ארוחת בוקר ו.. צהרים. כך שכן כל ילד נדרש לקחת אתו 4 כריכים וירקות ופירות ועוד ועוד פרי ובייגלה ועוגיות לדרך .. הנה ממש עוד רגע גם תמרים לחיזוק ו.. הם יוצאים
אפשר לסמן וי על משימות רבות, אך קודם כוס תה, עוגייה , למישהו יש?
לא לדאוג, בדוקאטו קונדיטוריה שלמה, מה הילדים פחות יאכלו … עוגיות שיבולת שועל ושוקולד מריר, זכינו!
רגע של התרעננות, עדכון רשימות מה בוצע, מה צריך לדאוג שיגיע היום, כי בכל זאת יש לנו מלווים מתחלפים ואפשרות מעולה לשינוע מזון טרי ותקציבית אפשר לדייק. לנסות לזרוק פחות מזון. העברת מידע לאנשי מנהלת בית- כרמל ויהודית שמקבלות הודעות בנוגע לכל החוסרים, עודפים וצרכים חדשים שנולדו, זו נשמעת אופרציה מטורפת , היא קצת כזאת אך אנחנו בשטח האוויר האינסופי מפזר את המתח, הלחץ, הדחק, ה ״להספיק״.. הכל פשוט קורה.
מידי פעם עולה לי מחשבה על השיגרה והאפשרות להכניס את זה לתוכה, אך מייד עוד העמסה ונהיגה ופריקה מסלקת אותה ודואגת לפנות מקום לכל התיקים , המזרונים והצליות שנפרסות.
לצאת מהשיגרה
הגענו לחניון לילה הר איתן- סטף עליון. החניון סגור לכניסת רכבים, דורון, פלג, מה עושים? שוחחתי עם היערן מקשקש שהוא רחוק ועוד שטויות, פלג מדבר אתו והתמונה הבאה: פלג עם גרזן הולם במנעול וסביבו 7 גברים, כולם מרוצים, גבריות במיטבה. הנה החניון נפתח, פלג הבעלים החדש, מחזיק במנעול אישי.
כל הרכבים מתגלגלים למטה לעוד אחה"צ של מלווים חדשים ונפלאים, תדריכי ארוחת ערב ובלילה דיוקים לבוקר והופה – שיא חדש באירוע השעה 21:40 ושוכבים בשקי השינה 60 ילדים, יש שיגידו מתבגרים והם ישנים, סחוטים במצטבר. הטפטוף הקל, הרוחות והקור של הלילה הזה לא מורגשים, כמעט כולנו ישנים, למעט החדשים שהגיעו בטעינה מלאה או אלה שקרס עליהם האוהל מספר פעמים, שמותיהם שמורים במערכת 😊.
וכך נערמות חוויות נוספות לצד הציוד בפעם האחרונה, לפני החזרה לבית הספר שם הוא יורד, עדין בקצב שלו על ידי שלוש נשים מדהימות, שעזבו לרגע את הכל בשביל לתת יד ולקחת חלק קצרצר אך משמעותי באירוע הזה.
כל אלו, מבלי בכלל לשתף בחוויה הקסומה, במלא מובן המילה, של להיות זבובית על העץ באזור ילדנו. חוויה אשר נחקקת ושמורה לעד בלבבות הנוכחים.
