מאת:
שירי לימור לדרמן, מחנכת כיתה ב'
ורויטל ורד טבע
בשורות שכתבה שירי, מחנכת כיתה ב' במאמר בחודש פברואר תיארה את המשמעות של שבוע טבע בחינוך וולדורף כחלק מהשלמת תהליך בניית הישות הכיתתית.
בעת שכתבה שורות אלה לא תיארה לעצמה שירי ששבועיים לאחר מכן תיכנס הכיתה שלה, יחד עם שאר העולם לסגר שימשך למעלה מחודשיים והתכניות שרקחה לכיתתה וכללו שבוע אינדיאנים בטבע, ירדו לטמיון.
מה עושה מחנכת כיתה ב' בחינוך וולדורף שמוצאת עצמה מנותקת באחת מכיתתה כשהדרך היחידה לתקשר היא דרך תיבות המייל של ההורים? ממציאה את עצמה מחדש!
סיפורי אינדיאנים - חיבור מלא שמחה
בין יתר המשימות שיצרה שירי עבור הילדים, היא שלחה מדי בוקר סיפורי אינדיאנים בקולה המרפא ודרכם יצרה את הנרטיב שתכננה לבצע הלכה למעשה ביער – אבל מעל הכל, זימנה לילדים סוג של שגרה וחיבור מלא שמחה בימים מורכבים.
סיפור המסגרת עסק בשני ילדים אינדיאנים – אותם הכירה הכיתה עוד מתקופת רישום צורה קודמת, שחיים משני צידי הנהר ונפגשים מדי יום לשחק ולעבוד יחד ולשמוע סיפורים לצד המדורה. כשמגיעה סופת ההורנוק הגדולה נאלצים השניים להיכנס כל אחד לאוהל הטיפי שלו עם משפחתו עד שייתמר עשן ממקטרת השלום של השאמאן. הצ'יף מבטיח להם שימשיכו לשמוע סיפורים מדי ערב אם יטו אוזן בדממה לאדמה, ואכן הסיפורים ממשיכים להגיע מדי ערב.
הסיפור הראשון היה סיפור אנדיאני על בואו של האביב בעקבותיו התבקשו הילדים ליצור פרפרים, וגם יעל המורה למלאכה שלחה הדרכה וכך נשמר הקשר גם אתה ועם החיבור ליצירה.
שירי המשיכה לשלוח לילדים סיפורי אינדיאנים בקולה ולמעוניינים לקרוא גם בפורמט מודפס וצרפה להם משימות יצירתיות קטנות כמו בניית טיפי – כאן תוכלו להתרשם מהתערוכה הוירטואלית ולראות את מגוון הפרשנויות של הילדים לאתגר. הילדים גם בנו טוטם, ציירו וכתבו. גם כששירי הגיעה לבקר את הילדים בבתים (מרחוק כמובן😊 ) היא התרגשה לראות שבבתים ובחצרות ואפילו בחורשה החלו לקום טיפים קטנים שכשכל ילד נותן לכך את הפרשנות שלו.
האינדיאנים חוזרים לשגרה
לאחר שבועות רבים של שהייה בבתים, הגיעה ההודעה על חזרה לשגרה וללימודים שגם אותה רתמה שירי לטובת הרעיון: "…המצב הוא זר ומאתגר לכולנו, מקווה ומאמינה שתוך כדי תנועה נמצא את הדרך הנכונה ונצליח לתת לילדים את החום, התנועה הבריאה והמסגרת התומכת להתפתחות, צמיחה ולמידה להם הם רגילים וראויים…אנחנו עובדים על מערכת שבה ישולבו מורי המקצוע ויחד עם זאת השאיפה שלי היא בתקופה הקרובה לתת לילדים ליהנות מהאביב שבחוץ ולשלב גם זמן חוץ בחווה, אני מתכננת להמשיך את תקופת האנדיאנים אותה התחלנו מרחוק…הסיפור שימשיך ללוות את התקופה הוא הסיפור של שני השבטים האנדיאנים משני עבריו של הנהר (סיפור שהתחלתי לכתוב לפני בכלל שידעתי שתהיה חלוקה…) אותו סיפרתי לילדים בהקלטות, גם מי שלא שמע או קרא, לא לדאוג, אני אחבר את הדברים שוב בכיתה, והסיפור ימשיך ללוות אותם ולהיכתב עד ששני השבטים ייפגשו שוב במקום אחד".
מייל נוסף שהגיע ימים אחדים לאחר החזרה לבית הספר:
"…עם כל החששות והתהיות שהיו בשבוע שעבר לקראת החזרה, אני חייבת לומר שאני בהודיה גדולה על השבוע הזה לא יכולנו לבקש חזרה יותר הדרגתית ורגועה עבור הילדים לאחר היעדרות כל כך ממושכת מבית ספר. נראה כי שני השבטים האנדיאנים שלנו מרוצים כל אחד בגדת הנהר שלו ועדיין מרגישים חלק מהשבט הגדול שהוא כיתה ב' אילן. העבודה בקבוצות קטנות (עוד יותר מהרגיל) אפשרה לכל ילד להיכנס חזרה לכיתה בקצב שלו ואפשרה לי ולצוות לראות ולהיות קשובים להם עד כמה שאפשר".
וההודעה המשמחת על איחוד השבטים:
"…אחרי שבועיים מאוד מיוחדים שאני בטוחה שלא יישכחו אצל הילדים ואצלי, אנו מתכוננים לחזור לכיתתנו השלמה והנהדרת. מחר נתחיל את היום בשבטים שלנו כרגיל ולקראת סוף היום (לא לגלות לילדים אם הם לא שואלים:) נקפל ציוד בכיתה ד', ונרד לאיחוד מרגש כולל קרטיבים באדיבות הוועד הנפלא שלנו. אני משתפת אתכם שהסיפור שהתחיל עוד בבתים על שני השבטים האנדיאנים משני עברי הנהר, מאוד תומך את התקופה, רק ביום חמישי שני גיבורי הסיפור הרגישו שקרוב היום בו יפגשו שוב, ומחר יגלו לשמחתם שזה קורה. הילדים גם בחרו לעצמם שמות אינדיאנים ביצירתיות ואינטואיציה אינסופית, הכינו ספרונים בהם כתבו וציירו דברים הקשורים לשבט ודברים שהם אוהבים לעשות, לאכול וכו'. ומחר ניפגש ככיתה ונראה אחד לשני את הספרונים .
בהקשר הזה – אני חושבת שיהיה מאוד נכון ומתבקש לסיים את תקופת האינדיאנים שהתחילה עוד בבית, בשבוע אינדיאנים מקוצר".
האינדיאנים חוזרים לשגרה
ההורים נרתמו למשימה ובכוחות משותפים ולציון סיום מפואר לתקופה, קיימנו שבוע יער בחורשת קפלן, במזג אוויר מושלם ואווירה מלאת קסם.
כך סיכמה שירי:
הורים יקרים, שבט אילן נפלא.
שבוע היער האינדיאני שלנו הגיע לסיומו ואין שמחה ממני לכתוב סיכום קטן מלא בתודה. רק ארבעה ימים בילינו ביער, אבל היו אלו ארבעה ימים מאוד משמעותיים לכיתה, לי ומקווה שגם לכם.
בארבעה ימים הצלחנו להרגיש את איתני הטבע ביום הראשון בו הרוח הגדולה נשבה ונשפה, בדקה אם אנחנו יכולים לעמוד בה ואז נרגעה.
הקמנו מחנה במו ידינו עם אוהלים ומדורה, וטוטם ודגלונים, חווינו את היער, מצאנו אוצרות ועצמות:),בנינו יצרנו, בישלנו , הדלקנו מדורה, אכלנו, שרנו, שיחקנו, התעייפנו ונחנו. חיפשנו ומצאנו.
ואפילו התמודדנו עם "שבט עוין" (או שמא חיות בר) שהגיע באחד הערבים לפלוש למחנה, וראינו שהחיים בשבט אינדיאני יכולים גם להיות מאתגרים אבל תמיד אפשר להקים מחדש לכעוס לסלוח ולהתגבר.
אני מרגישה שהילדים הגיעו לשבוע הזה מוכנים לחוויה השבטית, בוגרים ועצמאיים, הם קיבלו בשמחה כל מה שהגיע ונכנסו בטבעיות ליער כאילו היו שם מעולם. אני חושבת שהעיתוי היה מדויק לילדים ולי, שיחרר אותנו מ"שרידי הקורונה" אל זמן חופשי ובריא בטבע כמו שצריכים ילדים בגילם לחוות. הסיפור האינדיאני שמלווה אותנו עוד מתקופת הסיפורים המוקלטים ששלחתי לבתים המשיך גם בימים אלו והגיע לשיאו וסיומו היום כשינא ומתא, הילדים האינדיאנים בסיפור קיבלו סופסוף את שמם ממש כמו ילדי הכיתה.
השבוע הזה לא היה יכול להיות כל כך מוצלח בלעדיכם ההורים, אני שוב רוצה להודות מעומק הלב על ההתגייסות, על הנשיאה המשותפת, על רוחב הלב, היצירתיות, האכפתיות ורוח ההתנדבות. הרגשתי השבוע שותפות אמתית שלכם ההורים ואני בטוחה שהילדים הרגישו זאת גם.
לעוד סיפורי אינדיאנים מוזמנים לאדם צעיר – שלושה מבחנים, אגדה אינדיאנית