אדם אוסף לו זכרונות, מראות, ריחות, רגשות שפגש מתישהו, והותירו בו משהו מיוחד. זה האוצר הפרטי שלנו. השבוע שחלף עשוי להותיר כמה כאלו, בכמה מלבבות המעין. הורים, ילדים, וגם בלב שלי הפרטי.

התחלנו את השבוע במפגש ראשון עם מחנה האינדיאנים שלנו. למרות הכנות הרבות, ביומנו הראשון רב היה הנסתר על הידוע. לא ברור היה מה מכל התוכנייות נצליח באמת ליישם שם ביער? כמה זמן אפשר להחזיק את הכיתה בעבודה? מה האורך המדוייק של זמן חופשי? מתי הילדים יהיו רעבים? האם הם ירגישו בנוח בשירותי השדה, ועוד ועוד. והנה, שוב, כוחה של כיתת מעין, עם יכולת הזרימה שלה, ההתמסרות והנכונות לנסות, פשוט הזרימו חיים לתוך התוכנייות שלנו. בסופו של היום הראשון כבר אחזנו בתשובות לרוב השאלות, וידענו די טוב איך להתנהל ביער. מכאן, הימים הבאים היו כמו שייט על נהר, ברצף אחד מתמשך ונעים. בשבט המעין נוצרה סוג מאד מיוחד של הרמוניה, מלאה מצד אחד בפעילות אינטנסיבית: כל ילד וילדה יצר ויצרה קמע, צמיד פעמונים, קשת וחיצים, חולצה ובובת דאגה. מצד שני, אף אחד/ת לא מיהר/ה לשום מקום, ולא התגנב אף צל צילו של לחץ או השגייות לתוך השבט. אני מרשה לעצמי לנחש, שזו תחושה דומה להלך הרוח של אבותינו הקדמונים, הלקטים האינדיאנים. הלך רוח זה מהדהד כעת לתוך נפשות הילדים, בשנת הלילה ובמקומות הלא מודעים שלהם.

ובאשר למעטפת שהבאתםן לשבוע אתםן, ההורים. ובכן, כבר יצא לנו לגלות ביחד את הכוח של קהילת המעין שלנו. אולם עד כה לא נדרשנו להפקות מאוד מורכבות. השבוע הזה היה כמו קונצרט של תזמורת גדולה ומאומנת הייטב. דומני שלא הייתה משפחה אחת בכל הקהילה שלא תרמה את חלקה בהסעות, הובלות, סבלות, בישול, יצירה או תכנון מקדים. כתוצאה מכך, קודם כל, נהננו מתנאים משובחים ברמת האוכל והפסיליטיז. אבל מעבר לכך ולא פחות חשוב, הילדים ראו את ההורים שלהם לוקחים חלק, משתתפים ותומכים בפעילות הכיתתית, וזה מילא אותם שמחה גדולה ובטחון במקום שלהם. לבסוף, עבורי אישית, זהו מקור עצום של השראה, הממלא אותי בשמחה לקראת ההרפתקאות המצפות לנו בהמשך הדרך. 

עמית גל, מחנך כיתה ב' מעין – בית ספר תמר