תיכון תמר, חינוך וולדורף | על חום אנושי, יצירתיות ופיקסלים

מאת:
עמית גל,
מחנך כיתה ב' בית ספר תמר

"האזינו מה קרה בליל סוכות בסערה
רוח בא מן הים, ילל פה וילל שם
בין בתים הוא נאנח
עד מצא סוכה עם סכך
אט דחק מעט קדימה, לסוכה נכנס הוא פנימה
והנה פתאום חיש קל, הוא הניף אותה אל על…"

את הדקלום הזה למדנו בתחילת השנה, ונראה שהוא הכין היטב את הילדים ואותנו גם לסוכות, וגם לסגר.
רוחות הסתיו אמנם מתמהמהות, אולם הסערה המתחוללת בחוץ מערבבת סדרי עולם, או בשפת הנוער "מעיפה לנו ת'סכך".

הסגר ונקודת המבט ילדית

כבר כתבו תילי תילים של מילים בנסיון לתאר את המציאות הלא מציאותית שאנו חווים, במישור הפוליטי, האקולוגי, הבריאותי, החברתי ועוד. אולם דומני שאיכשהו דווקא קולם של הילדים, אשר עומדים כרגע בעין הסערה, לא נשמע. נראה שאין עוד אף קבוצת שייוך סביבנו, לא העצמאים, לא הדתיים ולא המסעדנים, שאורח החיים שלהם עבר בחצי השנה האחרונה שינויים כל כך קיצוניים, באופן כל כך גורף ומוחלט, כמו תלמידי בית הספר והגנים. דווקא בגילאים בהם חשיבות הריתמוס והנשימה הקבועה קריטית יותר מכל לחוסן הנפשי ואפילו לבריאות הפיזית, חווים הילדים מהפכים ושינויים דרמטיים בסדר היום שלהם, באופן התקשורת שלהם ובחלל הפיזי שבו הם מעבירים את יומם.

בדיונים האינסופיים באשר לאורך הסגר והיקפו, נראה כי בשום מקום לא מדברים על ההשפעה שלו על הילדים. בכל המקומות בהם מונח הנושא על השולחן, החל משולחנו של ראש הממשלה, דרך שולחנות הכנסת ועד לשולחנות הפרטיים שלנו בארוחות המשפחתיות, מדברים על נזקים כלכליים, סיכונים בריאותיים והשלכות אקולוגייות. לא זכור לי ששמעתי או קראתי איפשהו שיחה רצינית על משמעות סגירת בתי הספר ושליחת הילדים הביתה לתקופה כה ארוכה, עבור הילדים עצמם. והמשמעויות הן רבות. לא כולם בהכרח שלילייות. בעבור ילדים מסויימים, זמן האיכות עם הוריהם, אשר ניתן להם לפתע ללא הגבלה כמעט, בריא ויקר לא פחות ואף הרבה יותר מהעבודה בכיתה. ילדים אחרים גילו ברכה רבה בלמידה השקטה, האישית, האיטית יותר לרוב. אחרים גילו את השדות והחורשות שסביב ביתם. אולם לעומתם ילדים רבים, שהוריהם ממשיכים לעבוד בהייקף מלא לפרנסתם, ובבית אין אח גדול או דודה, מתקשים מאוד להרכיב לעצמם סדר יום חדש בבית. כך או כך, אני מייחל לראות את השאלות האלה, את נקודת המבט הילדית, מיוצגת באופן הרבה יותר משמעותי בתוך השיח הציבורי כרגע.

על מי מוטלת האחריות לדאוג ל"אינטרס הילדי"?

עד שיגיעו ימות המשיח, והחלטות חשובות יתקבלו על פי שיח כזה, נראה כי האחראים על החזקת ה"אינטרס הילדי" הם לא אחרים מאשר אנחנו. המורים וההורים, המבוגרים המקיפים את הילדים. כבר עכשיו, לאחר חודשי סגר בודדים, ברור שהפתרון אינו מסתתר בין הפיקסלים על המסך. תוכן מקוון, על שלל סוגיו, ממשחקי מחשב אלימים ועד לתוכנייות DIY תמימות, הוא במקרה הטוב פתרון דחק לכמה דקות. אולם ברגע שנכבה המסך, הילד כמו מתעורר מחלום מוזר, מבולבל ומנותק מהעולם, ומתקשה מאוד לנחות על האדמה. גם כאמצעי למידה, בעיקר דרך הזום, מסתבר שהשיעורים המקוונים מוגבלים ביותר ביכולתם לסחוף את הילדים לעבודה משמעותית.
אז מה כן? כאן אנו מגיעים לחלק המרגש. דומני, כי בחצי השנה האחרונה, הייתי עד לפרץ של יצירתייות, שאינני זוכר דומה לו מעולם. אנשים סביבי, קולגות והורים, אשר הציבו לנגד עיניהם את השאלה: כיצד אוכל להגיע אל הילד ולעטוף אותו בחום אנושי, למרות המגבלות? הגיעו לפתרונות רבים, שונים ומרגשים עד מאוד. מורים שלחו מתנות קטנות, לקחו ילד לטיול פרטי, המציאו תקופות מותאמות, ועוד ועוד… הורים התחילו פרוייקט גינון, כותבים ספר עם הילד, יוצאים לחקור את השדה, ועוד ועוד… חלקם גם משתפים את הקהילה ברעיונות, וממלאים את כולנו בהשראה.

נראה, כי תפקידנו כרגע, המבוגרים, הוא למלא את עולמם של הילדים בחום אנושי בלתי אמצעי. זה לא פשוט בכלל, אבל הפתרונות היצירתיים שנולדים בכל יום מצילים את הילדים שלנו, ואולי גם מסמנים את הכיוון לכולנו.

דילוג לתוכן