על חום אנושי, יצירתיות ופיקסלים

כבר כתבו תילי תילים של מילים בנסיון לתאר את המציאות הלא מציאותית שאנו חווים, במישור הפוליטי, האקולוגי, הבריאותי, החברתי ועוד. אולם דומני שאיכשהו דווקא קולם של הילדים, אשר עומדים כרגע בעין הסערה, לא נשמע. נראה שאין עוד אף קבוצת שייוך סביבנו, לא העצמאים, לא הדתיים ולא המסעדנים, שאורח החיים שלהם עבר בחצי השנה האחרונה שינויים כל כך קיצוניים, באופן כל כך גורף ומוחלט, כמו תלמידי בית הספר והגנים. דווקא בגילאים בהם חשיבות הריתמוס והנשימה הקבועה קריטית יותר מכל לחוסן הנפשי ואפילו לבריאות הפיזית, חווים הילדים מהפכים ושינויים דרמטיים בסדר היום שלהם, באופן התקשורת שלהם ובחלל הפיזי שבו הם מעבירים את יומם.

בדיונים האינסופיים באשר לאורך הסגר והיקפו, נראה כי בשום מקום לא מדברים על ההשפעה שלו על הילדים. בכל המקומות בהם מונח הנושא על השולחן, החל משולחנו של ראש הממשלה, דרך שולחנות הכנסת ועד לשולחנות הפרטיים שלנו בארוחות המשפחתיות, מדברים על נזקים כלכליים, סיכונים בריאותיים והשלכות אקולוגייות. לא זכור לי ששמעתי או קראתי איפשהו שיחה רצינית על משמעות סגירת בתי הספר ושליחת הילדים הביתה לתקופה כה ארוכה, עבור הילדים עצמם. והמשמעויות הן רבות. לא כולם בהכרח שלילייות. בעבור ילדים מסויימים, זמן האיכות עם הוריהם, אשר ניתן להם לפתע ללא הגבלה כמעט, בריא ויקר לא פחות ואף הרבה יותר מהעבודה בכיתה. ילדים אחרים גילו ברכה רבה בלמידה השקטה, האישית, האיטית יותר לרוב. אחרים גילו את השדות והחורשות שסביב ביתם. אולם לעומתם ילדים רבים, שהוריהם ממשיכים לעבוד בהייקף מלא לפרנסתם, ובבית אין אח גדול או דודה, מתקשים מאוד להרכיב לעצמם סדר יום חדש בבית. כך או כך, אני מייחל לראות את השאלות האלה, את נקודת המבט הילדית, מיוצגת באופן הרבה יותר משמעותי בתוך השיח הציבורי כרגע.