חמישה ימים בשבילים: כיתות ח'-ט' בטיול בלתי נשכח

צועדים בגשם / סימון גוטמן

6:00 בבוקר, חניון חירבת חממה למרגלות המירון, שמונה אוהלים פרוסים בשטח. הגשם מתחיל לרדת, לא חזק, אבל מטריד. אני עובר בין האוהלים ומעיר את כולם. הילדים יוצאים לאט לאט, שולחנות ארוחת הבוקר פרוסים מתחת העצים על מנת לגונן מעט מהגשם שיורד.

תדריך קצר לילדים, מוודאים שכולם מצוידים במעילים. אני מציע למי שרוצה, להמשיך ברכב אך אף אחד אינו מתכוון לוותר על החוויה. מתחילים ללכת, וכמו בהזמנה הגשם פוסק והשמיים מתבהרים. מטפסים למירון, המסלול מקסים, מזג האוויר מושלם, קריר ונעים. הגשם של הבוקר כמעט ונשכח והאופוריה בשיאה. מטפסים וצוחקים, צועדים ומצטלמים. מגיעים למעלה אחרי כשעה וחצי, מנוחה קצרה ומתחילים לרדת בשביל ישראל. האווירה מדהימה, הולכים ושרים. אני מוביל, ענבל במרכז ויורם במאסף. ואז בבת אחת נפתחים שערי שמיים וגשם מטורף ניתך. תוך עשר שניות כולם רטובים עד לשד עצמותיהם.

לובשים מעילים וממשיכים. אני מבקש מהראשונים לגלות סבלנות ומהאחרונים להתאמץ מעט יותר. באופן מפתיע הילדים נענים, אף מילה של קיטור, אפילו צוחקים, צועדים בנחישות בגשם, קבוצה אחת מלוכדת וחזקה. מדי פעם מגיע אלי אחד הילדים לעודד אותי, "איזה מגניב" הוא אומר, אחר מוסיף "כיף", ושלישי מציין "שאף פעם הוא לא נהנה ככה". אני מחייך לעצמי בשביעות רצון.

הגשם תפס אותנו בקטע נוח אך בעוד כמה דקות ניכנס לשביל צר היורד לחניון. שם כבר יש סלעים ויותר מסוכן ללכת בגשם. האחריות כבדה והספק מתגנב לביטחון שאני מנסה להקרין. והנה, כמעשה קסמים, הגשם נפסק, השמש צצה בינות לעננים, הילדים מורידים מעילים ומבסוטים לאללה, צוהלים כאילו סיימו כרגע את כיבוש החרמון. כל אחד חווה את הגשם אחרת וכולם משתפים ומחליפים חוויות כאילו לא ראו זה את זה שנתיים.

אני מכנס את הקבוצה ומחמיא לכולם על ההתנהגות המופתית. "כשהגלים מתחזקים החזקים מתגלים" אני מצטט משפט שאני אוהב מאוד, וליאור מתקנת אותי: "כשהמים רותחים הנקניקיות צפות".

מאותו הרגע הקבוצה נראית אחרת: מלוכדת, מגובשת ועם "היסטוריה" ומסורת משותפת. אין לי ספק שבעוד כמה שנים הם ישאלו: איפה היית כשצעדנו על המירון בגשם?