מאת:
שילה רוזנברג,
תלמידת כיתה ט׳ תיכון תמר חינוך וולדורף (אנתרופוסופי), הוד השרון.

בסדנת פיסול התנסינו במגוון גדול של שיטות.
מדידת הפרופורציות האנושיות שלנו עצמנו ואחר כך לפי השיטות היווניות והמצריות והפיכתן בסופו של דבר לפסל שעיצבנו בעצמנו. כל זה גרם לי לשים לב יותר לפרטים הקטנים בעבודות הפיסול והציור אבל גם בעולם שסביבי.

כשיצאתי משיעור כפול שבו הייתי צריכה לרכז את כל המחשבות שלי בתשומת לב לכל פרט קטן ויצירתו בתוך החימר, הבנתי פתאום שאני רואה דברים שאף פעם לא ראיתי או הקדשתי להם תשומת לב סביבי. איך העץ בחצר גדל פתאום, איך לאחת החברות שלי יש נמשים מתחת לעיניים…

אבל כל זה לא קרה מהרגע הראשון, התהליך היה מייאש המון פעמים: שוב הייתי צריכה לעבוד על הפרט הזה, הרגל הזאת יצאה קטנה מדי והראש לא מספיק עגול והמון פעמים כבר לא הבנתי או ידעתי מה לעשות, לאן להתקדם.
אבל אז, ההערות של ברקת המורה לאומנות, הניסיונות, הטעויות וההתבוננות הארוכה (שיכולה להיות גם מאוד מעייפת ומעצבנת) גרמו לאסימון שלי ליפול. הדמות של האדם המצרי התחילה לקבל צורה, היידים והרגליים סוף סוף נראו מציאותיים, כאילו זזו. זאת הרגשה שמעלה חיוך!

הצלחתי למצוא שלווה בעבודת הפיסול, כשכל כולי הייתי בתוך העבודה, לפעמים גם עם מוזיקה מרגיעה באוזניים, כל שאר המחשבות קצת התנקו לי מהראש. התרכזתי רק בפרטים שבדוגמה שהייתי צריכה לפסל.
התמקדתי ופשוט הסתכלתי ונתתי ליד לעבוד ולעצב את החימר. נהניתי מאוד לקחת מלבן פשוט מחימר ולהוציא ממנו תנועה, בסופו של התהליך כשהסתכלתי על הפסל הראשון שפיסלתי בסדנה, ראיתי את כל המסקנות שלי מהעבודה מלוות בכל ההשקעה והמחשבה שלי.

הבנתי מה אני צריכה לעשות בצורה שונה, מה אני אאמץ ומה אני אשפר בפעם הבאה. הבנתי שאין לאן למהר ועדיף לתת רגע נשימה ומחשבה לפני שעושים איזה משהו מתוך ייאוש.
והכי טוב- הייתי גם גאה. נכון, ראיתי עוד את מה אפשר לשפר ולשנות אבל כל תהליך העבודה עבר לי מול העיניים וגרם לי לחייך, להעריך את עצמי קצת.
באמת באמת חיכיתי כבר לתרגיל הבא- פיסול חופשי. בו ניסיתי ליישם עד כמה שהצלחתי מהמסקנות שלי מהפיסול הקודם. הרגשתי קצת יותר מנוסה אבל גם מלאה בציפייה להתנסות עוד.