קהילה יקרה,
לפני ימים ספורים נפרדנו מאיתי פז.
מותו הפתאומי היכה אותנו בתדהמה ובעצב עמוק.
איתי הגיע לבית ספר תמר לפני שנתיים. וכך תיאר את פגישתו עם קהילתנו: "פגשתי צוות מורים וועד עמותה יוצאי דופן. לכאורה, כאלו המייצגים את העולם ממנו נרתעתי… אלא שבפועל פגשתי את הקהילה הפתוחה ביותר להתפתחות פנימית וליזמות מחדשת. ועד העמותה ידע להוסיף רוח למפרשים בכל פעם שהעליתי אותם, והצוות היה מוכן להפשיל שרוולים, לחתור ולהירטב, יותר ממה שיכולתי לצפות. חייתי רחוק ממשפחתי אבל זכיתי להעמיק את עבודתי למקומות שרק נותנים תיאבון להמשך עשייה. אם חשבתי ששברתי את שיאי ההשקעה בכמויות עבודה, גיליתי שניתן לעבוד עוד יותר. זה היה קשה ולעיתים גם מתיש ומעורר לבטים אישיים לגבי המשך דרכי, אך הקשר שנוצר היה בסופו של דבר גדול בהרבה מהמחשבות על עזיבה”.
ואיתי נרתם, כמו שרק הוא יודע לעשות: ליווה מורים, לקח על עצמו מטלות ניהוליות ואפילו החל לחנך כיתה, שהיום תלמידיה בכיתה ח1.
באורח פלאי כמעט, כולם הרגישו שאיתי רואה אותם, מקשיב להם ומעניק את תשומת הלב ואת היחס הראוי: גם התלמידים, גם המורים וגם ההורים.
לצד כל זאת הוא הקים את סמינר המורים, הוביל את פתיחת "תיכון תמר", והשנה אף פתח תוכנית לתואר שני למורי ולדורף בבית ברל ויזם סדרת קורסים פנימיים להורים ולקהילה.
בניגוד בלתי נתפס לכל העשייה המדהימה הזו, שנת הלימודים הנוכחית נפתחה בסערה לא פשוטה. איתי מצא עצמו במשבר מול משרד החינוך, שהותיר אותו פגוע ועצוב והוא אף הודיע על עזיבה.
אולם לבו לא נתן לו להשאיר מאחור את מה שבנה כאן.
הוא כתב לנו: "לאור הקשר העמוק שלי לקהילה, לילדים, לצוות ולהתרחשות החינוכית אליה הייתי שייך… החלטתי, ללא תנאי, להישאר בסביבה, לסייע ולהאמין שתימצא דרך חדשה להעסיק אותי. בשלב זה אני אעבוד בהתנדבות”.
כמו כל דבר שעשה, גם כשעבד בהתנדבות הוא נתן מעצמו 110%, שעות אינסופיות, ישיבות אל תוך הלילה…. עד הלילה שבו לבו לא עמד עוד בעומס ונדם לעד.
איתי הובא למנוחות במקום מגוריו בקיבוץ הרדוף. מסע ההלווייה יצא ממרכז הקיבוץ וירד בשביל תלול ומפותל על צלע ההר. שביל מאתגר, מתאים כל כך לאופיו של איתי, שהוביל לנקודת תצפית גלילית מרהיבה, מוקפת אורנים, שם נקבר.
בטקס שהתקיים לאחר ההלוויה השתתפו בני משפחתו, חבריו מתקופות שונות, תלמידיו מכל השנים, אנשי חינוך, ורבים שהכירו אותו ולא יכלו אלא להתאהב באדם הזה.
תלמידיו מכיתה ח' בבי"ס תמר סיפרו בטקס על המסע לירושלים לפני שנה. שבעה ימים של צעידה ועלייה, שאותם הוביל איתי:
“בכל התקופה הזו, בכל העצירות, המחנות, ההליכות הארוכות והקשיים, למדנו להכיר אחד את השני ואת איתי ממש לעומק. ראינו שכל הטיול הוא חייך וצחק, ושהוא באמת סומך עלינו… יכולנו להרגיש שהוא נפתח אלינו ברמה שעוד לא קרתה, ונתן לכל אחד יחס אישי ועזרה. הוא טיפל בנו כאילו היינו הילדים שלו, וסיפר לנו כל מיני סיפורים מצחיקים על העבר שלו ועל כל מיני חוויות שהיו לו בחיים.
זו הייתה תקופה מדהימה וכולנו אסירי תודה.
איתי תמיד ידע. הוא ידע בלי לשאול. הוא ידע אנשים.
תודה, איתי".
נפרדים ממך בתודה גדולה ובצער רב,
כל חברי קהילת בית הספר "תמר", חינוך ולדורף בהוד השרון