פטור רגשי

חמישה ציורים שמתחברים לדימוי אחד.
מצדם האחד ציור אבסטרקטי שמביע כעס פחד עצב תסכול וריקנות,
מצדם השני – פורטרט עצמי.

אחד הדברים שהכי מעניינים אותי הוא לשבת ברחוב ולהסתכל על אנשים, לא באופן קריפי או משהו סתם להסתכל על איך שהם מתקשרים אחד עם השני, איך שהם זזים בחלל, איך לכל אחד יש את החיים שלו בנפרד ובכל מקרה כולם פה באותו מקום באותו זמן.
אני לא מצליחה להבין איך כולם מצליחים להמשיך עם החיים שלהם סתם ככה, לקום בבוקר, לצאת לעבודה יום אחרי יום, ללכת לסופר, לנקות את הבית, לראות אנשים.
לפעמים אני תוהה איך אנשים לא מתפרקים, ולא סתם צריכים יום הפסקה אלא מתפרקים באמת , נופלים לרצפה ולא קמים. איך אנשים מצליחים לדאוג לעצמם ולאחרים. איך כולם מצליחים להמשיך לנשום ?
חודשים היה נראה כאילו הגוף שלי יצר יותר רגשות משיכולתי להכיל ובתדירות גבוהה מידיי.
לעבור כל יום נהיה קשה יותר ויותר ופתאום להסתכל על אנשים אחרים פשוט חיים את החיים שלהם היה כל כך לא מובן מאליו, והחלטתי לנסות להבין אם יש פתרון להצפת הרגשות הכללית הזו כי להמשיך ככה היה נראה לא אנושי, מן כוח על שלכולם יש מלבדי.

האם יש ביכולתנו האפשרות לשלול מעצמנו רגשות בשלמותם ואם כן איזה רגשות אפשר ואיזה רגשות הם רגשות יסוד שאם נמגר אותם מחיינו נקרוס? או נאבד כל קשר עם הרגשות שלנו?

חומרים: צבעי שמן על עץ

מנחה : חמדה נתן