זוכת פרס הסיפור הקצר היא: עלמא גולדשטיין!

בום בום בום!

זה הלב שלי. הוא פועם חזק כל כך, כאילו אני עומד לצאת לעולם מהבטן של אמא שוב. גם הלב של רות אחותי דופק, אבל חלש יותר. צריך להתאמץ כדי לשמוע אותו. אולי זה בגלל שהיא כבר ראתה מה יש מחוץ לדלת, ואני עדיין לא.

אני מקס ואני מת על גלידה. ככה לפחות אני חושב, אומרים שיש לה טעם אלוהי! האמת שבחיים לא טעמתי גלידה, אולי רק בחלומות.

אחותי רות בת 12, ולרוב היא כועסת, ובעיקר עלי.  יש לי גם אמא ואבא וחתול זקן. רות לא אוהבת את החתול, היא אומרת שהוא מסריח. אבל מאז שנולדתי, החתול הזה הוא החבר הכי טוב שלי. בעצם הוא החבר היחיד שלי.

נולדתי בבית חולים. אני לא זוכר את זה כמובן, אבל אמא סיפרה לי את זה, היא אמרה שככה היו נולדים פעם. והיא טוענת שהייתי התינוק הכי חמוד בעולם. אבל אף אחד לא יכל לראות איזה תינוק חמוד הייתי, כי אין לי חברים  וגם אין לי קרובי משפחה. זאת אומרת, יש, אבל בחיים לא ראיתי אותם. לא ראיתי אף אחד בעולם הזה חוץ מהורי ואחותי.

ביום שנולדתי, מספר אבא, פרצה מגיפה עולמית קשה. תוך ימים בודדים נכנסו לבידוד בבית – ומאז לא יצאנו. אמא לא עובדת. גם אבא לא. רות היתה אמורה לעלות לכיתה א' כשפרצה המגיפה, אבל היא לא הספיקה. לפעמים, כשהיא מתגעגעת לחברות שלה, היא מאשימה אותי במצב. "המגיפה נולדה יחד אתך", היא אומרת.

בימי ההולדת שלי, כשאני מכבה את הנרות, תמיד המשאלה שלי היא אותה משאלה: שהמחלה הזאת תעבור כבר ואוכל לצאת החוצה. היום זה יום הולדת שבע שלי. בבוקר, כשאמא הביאה את העוגה לסלון, היא אמרה: "היום תבקש את המשאלה הכי חזק. מי יודע, אולי הפעם…" עשיתי פווווו מכל הלב, ואז אבא קם ואמר: "ועכשיו, ההפתעה שלך". הוא התקדם לעברי ובידיו סרט בד שחור, קשר אותו סביב עיני ולקח את ידי בידו.

שמעתי את הדלת נפתחת, שמעתי קצת לחשושים, ואת הלב שלי דופק. עשינו עוד כמה צעדים, הרגשתי חום גדול על הפנים שלי, ולמרות שהייתי עם כיסוי, הרגשתי שאני מסתנוור. אבא אמר: "אתה מוכן?", עניתי בשקט שכן, הכיסוי ירד, אבל לא פקחתי עיניים. הפחד הציף אותי. עד היום ראיתי הכל בתמונות – נופים, אנשים, עצים, מכוניות… הכל היה על  ספרים או בטלוויזיה בקטן. ומה אם לא אדע להתמודד עם המציאות החדשה? איך מתרגלים להכל?

אמא קראה את המחשבות שלי. "אתה לא לבד", היא אמרה ברוך, "אין לך מה לחשוש. כולנו נולדים היום מחדש."

פקחתי עיניים, ובלי לחשוב נרתעתי והתחלתי לסגת  לאחור, לחזור הביתה. אמא רצה אחריי. המילים נעלמו לי ולא יכולתי להסביר לה את רגשותיי, אז פשוט התחלתי לבכות. בכיתי ובכיתי, אמא חיבקה אותי וגם לה ירדו דמעות.

עמדנו ככה כמה דקות, ופתאום שמעתי קול לא מוכר. "למה אתה בוכה, ילד?"

ניגבתי את עיני, ומולי עמד ילד בגילי. נדהמתי. מעולם לא פגשתי ילד אחר שאינו אחותי. "אני מייק", הוא אמר, "וזה ניר", הוסיף והצביע לעבר ילד נוסף שעמד בסמוך, "רוצה לבוא איתנו? אנחנו בדרך לשדה, שמעתי שיש שם נמלים!"

הסתכלתי על אמא שלי בחשש. "רוץ חמוד, רוץ לשדה", היא אמרה ועל שפתיה היה חיוך חדש, שאף  פעם לא ראיתי. "רוץ איתם, ואל תסתכל לאחור".