לפעמים אבא שלי מפתיע אותי ככה פתאום. מגיח מבלי שחשבתי או הזמנתי אותו באותו רגע. לא בדיוק הוא בגופו ויותר הרגש שמציף אותי לפתע וגעגוע שלא חולף במחשבה אלא נחווה בגוף ומתנקז לעיניים. השבוע הוא הגיע אלי בתור לקופה אצל הירקן. לפני היה זוג, לא צעיר במיוחד ולא מבוגר במיוחד, הוא עמד בתור והיא השלימה קניות אחרונות בחנות. כשהגיעה אליו היא רמזה לו מן רמז כזה מסוגי הרמזים שיש בין זוגות שמבינים אחד את השני טוב, שיש להם הומור משלהם, רגע פרטי בירקניה. הסטתי את מבטי למטה רק כדי לפגוש את קרסוליו של הגבר, שלא היה צעיר במיוחד ולא מבוגר במיוחד. הנעלים תפסו את מבטי. יש לי בדיוק כאלה חשבתי והמבט שתפס רק בחטף את קרסוליו העיף אותי מיד לאבא שלי ונהיה לי גודש באף. ככה באמצע הירקניה הוא בא. עם זוג קרסולים חלקים משיער. מאיפה הוא צץ הפרט הזה ולמה דווקא הוא גורם לי לדמוע: "אבא". לצער הפרידה שלנו אין מסלול קבוע, לא מסלול ידוע מראש, נדמה לי שאני כבר לא שם ורגע אחרי בום! ואני מנגבת עיניים, מושכת באף, מתגעגעת וגם שמחה שהוא בא ככה פתאום מאחור ונותן לי להרגיש שאנחנו מחוברים, שהוא איתי. אנשים לא נעלמים לנו ברגע. אבא שלי מגיח לפעמים במשפטים שאני אומרת, מבלי להתכוון, בדרך בה אני פורסת מלון, מתבוננת בפרח, או גם סתם ככה באמצע היום אצל הירקן.
איך אני נושאת בתוכי את הדמויות המשמעותיות בחיי? מתי אני "מזמינה" מפגש איתן ומתי מנסה, לפעמים במאמצים רבים, להשאירן רחוקות ממני? כמה שליטה יש לי על מה שקורה לי בחיי ואיך אני מרגישה כשהיא הולכת לי לאיבוד. בחדר הטיפול בשיחה אנחנו חותרים לעבר תנועה של הנפש, הפחתת לחצים, שחרור תקיעות, עבודה עם מצבים של חרדה, דכדוך, קונפליקטים, בחירות בחיים ועוד.
מיכל שאוליאן כהן.
חברת קהילת תמר, מטפלת ומדריכה בפסיכודרמה ובכלי אומנות ונפש