זכרונות ונוסטלגיה ממבנה, התחלה, ובעיקר מאנשים ודרך

בדברי ימי ההקמה של בית הספר תמר הכניסה למבנה בבן הגמלא לא הייתה שחר הדברים, גם לא בוקרם, אלא כבר אמצע יום העבודה של הקהילה. נכנסנו לבן גמלא בספטמבר 2010, כאשר את העבודה על הקמת בית הספר התחלנו בשנת 2006.

רעיון הקמת בית הספר גרם לקהילה להתגבש, עד אז היינו ארבעה גני ולדורף (גן אביב, גן אלונים, הגן של דורית וגן ענן). היה קשר טוב בין בעלי הגנים אבל קהילות ההורים והילדים היו נפרדות. העצה הראשונה שקיבלנו בבואנו להקים את בית הספר הייתה קודם כל להקים קהילה. בכינוס הראשון סביב רעיון הקמת בית הספר ישבנו כעשר אימהות, אבל מהר מאד הקמנו קהילה: כמאה איש שמגיעים כל חודש חודשיים להרצאה על חינוך ולדורף, וכמה עשרות הורים שנפגשים בין ההרצאות לפעילות צוות חזון – לימוד משותף, גיבוש משותף של חזון ודרך, ועבודה פרקטית על ההקמה. בין לבין נרקמו היכרויות וחברויות, ועבדנו בצוותים קטנים לפי מנדטים ונושאים.

בצוות שנשא את היוזמה היינו בהתחלה שלושה הורים שהם גם אנשי חינוך – דפנה כלפון מחנכת ותיקה מבית הספר אורים, ישי אדר מבעלי גן אביב ואני שירלי, בעלת גן ענן אז. לימים הצטרפה אלינו לצוות הנושא שרית צור. ובכמה שנים לאחר תחילת הפעילות, ממש בסמוך לפתיחת בית הספר, ועם פרישתם של דפנה וישי, נכנסו לוועד המנהל של העמותה עזר בירון, גילה לוי ואנה ליטווק. שרית, עזר וגילה המשיכו לשאת את בית הספר ועמותת תמר עוד שנים רבות קדימה.
בחזרה לתחילת הדרך, אחת הדרכים בהן עבדנו הייתה שהיינו מתלבשים על נושא ויוצאים למחקר כולנו, בצוותים קטנים. כך למשל התחלנו בראיונות של בתי ספר ולדורף אחרים – נסענו בזוגות ברחבי הארץ ובדקנו איך בתי ספר אחרים קמו ואילו עצות יש להם לתת לנו.

כך גם למשל עבדנו כשחיפשנו מבנה לבית הספר. שני צמתים מרכזיים זכורים לי בנושא המבנה:
הראשון חיפוש מבנה בקיץ לפני פתיחת כיתה א הראשונה בספטמבר 2009. איך קרה שהתחלנו לעבוד שלוש שנים לפני, מלאי כוחות, אנשים, חוכמה וסדר, ובכל זאת מצאנו עצמנו ממש ברגע האחרון מחפשים אכסניה לפתיחת הכיתה הראשונה?:
סיפור המעשה התחיל בקשר טוב עם עיריית הוד השרון. אחרי שפנינו לכל הרשויות באזור, בהוד השרון מצאנו את האוזן הקשבת אותה חיפשנו, כבר אז זרעי העבודה המשותפת היו טובים ועוטפים. ראש העיר ואגף החינוך העריכו את חינוך ולדורף, האמינו בפלורליזם בחינוך ולא פחדו ממנו. זה לא אומר שהדברים באו בקלות, בכלל לא, אבל בהמון עבודה קשה, אמונה והערכה הדדית הגענו ערב הבחירות בנובמבר 2008 להבטחה כתובה מהעיריה כי בספטמבר 2009 ייפתח לנו מסלול בתוך אחד מבתי הספר בעיר.

בחודשים הבאים עבדנו יחד עם העיריה על הקמת בית הספר, שובצנו להיות מסלול בבית ספר יגאל אלון והתחלנו עבודה טובה עם מנהלת בית הספר. התנגדויות של הורי בית הספר יגאל אלון גרמו לעיריה להחליט לדחות את פתיחת בית הספר שלנו בשנה, מה שהיווה בפועל החלטה לא לפתוח אותו. הקהילה שלנו התגייסה, מצד אחד עצומות ולחצים לפתיחת בית הספר במועד וכפי שהובטח, גם אם לא ביגאל אלון. מצד שני מצאנו את עצמנו בתחילת קיץ 2009 מחפשים חלופות ריאליות למבנה בו נוכל לפתוח את בית הספר. מה לא עשינו… בצוותים קטנים הסתובבנו בעיר ומיפינו כל מבנה אפשרי, פנינו עצמאית לבתי הספר בעיר לבדוק אם יש להם נכונות ומקום להכיל אותנו, מביך, מוזר, חוצפני אבל האופטימיות והאמונה דחפו אותנו.

בסופו של דבר העיריה קיבלה את אחד מהפתרונות שהצענו ונכנסנו ככיתה לבית האומנויות.

כך, בתוך מתנ"ס ובית תרבות, עם חוגים ושלל התרחשויות ניהלנו כיתה א. ההורים שמרו בשער וגם בהפסקה, והצוות שהורכב מעלי הריסון המחנך הראשון וענבל פייפל – לימד וטיפח.

שער הפרחים כיתה א' בית האומנויות

רישיון לבית הספר עוד לא היה, וגם לא היתכנות להמשיך לגדול לשתי כיתות בתוך המבנה של בית האומנויות, וכך מצאנו עצמנו תוך שנה שוב הופכים כל אבן נדלנ"ית באזור בכדי למצוא לנו מבנה. צולי שמש היה אבא יחסית חדש בקהילה, והתנדב במנדט מבנה (כמה מנדטים ונושאים היו… כל הורה פעל בתחום כלשהו). ואני זוכרת שהוא הביא את הבשורה – מתפנה מבנה של בית ספר בדרום השרון, איפה ששכן בית הספר אהרונוביץ. מבנה גדול, ישן מאד, אריק שרון למד בו כילד בשנות הארבעים של המאה הקודמת.

המשא ומתן על השכירות של המבנה בבן גמלא היה אחד הדברים הכי פחות נעימים שעשיתי בחיי. ובתוכו גם עשיתי טעות שלימים הצטערתי עליה. המבנה היה ישן, ומצבו לא היה טוב. חלקים מהמבנה היו מוזנחים ומנופצי חלונות. מועצת דרום השרון חששה שישתכנו שם דרי רחוב. הופעל עלינו לחץ חזק מהמועצה לשכור את כל המבנים בשטח, 20 כיתות, פלוס אולמות וחדרי ספח ומינהלה. זאת, כשאנחנו שתי כיתות, פחות מ 40 תלמידים בשתיהן יחד. כל המימון עלינו ההורים, משכורות, מבנה – הכל. והשכירויות עצומות. גם שכירת המבנה המרכזי בו שוכן בית הספר כיום (בלי החטיבה והממדים) הייתה אתגר עצום עבורנו. גם החלק הזה היה גדול עלינו והכיל מבחינתנו עתודת כיתות מספיקה. מה שרואים היום לא ראו משם. גם כך השכרת מבנה שגדול עלינו פי כמה הכניסה אותנו כעמותה לפעילות נדל"ן והשכרות משנה שהיו עניין רציני. בשנים הראשונות של בית הספר שכנו איתנו במבנה גן אביב, ועוד משפחתון מעבר לחצר, היכן שהיום החטיבה. למעלה באולם (שלימים פוצל לכיתות) היה סטודיו לבלט, משרדים שונים ועוד.

כשבית הספר עבר למבנה ברחוב בן גמלא, בקומה העליונה היה אולם (אשר לימים פוצל למספר כיתות). בתמונה: מחזור א' (היום בני 22) בהופעת אוריתמיה. צילום: נעם כהן
יוצקים שבילים במבנה עם הכניסה אליו

כל אלו הם היום זכרונות מימים רחוקים, שהלכו והצטרפו אליהם כל דברי הימים של גדילת וצמיחת בית הספר תמר, ממספר קטן של ילדים קטנים שעברו בשער הפרחים של בית האומנויות עד למעבר החוצה משער הפרחים של אותם ילדים.ות. כבר נערים.ות – מחזור א שסיים בסוף כיתה ט, ועד להקמת התיכון ששכן בשנתיים הראשונות שלו עם היסודי, ועד היום.

מחזור א' יוצא משער הפרחים בסיום בית הספר בכיתה ט'

בסוף אלו זכרונות לא רק של מבנה ופעילויות, אלא בעיקר מסע של אנשים יקרים, חברים, שותפים לדרך ולרגעי חיים חשובים. שנמשיך ונבנה ונפרח, יש לנו קהילה נהדרת.

שירלי שקד,
יו"ר הוועד המנהל של עמותת תמר בשנות ההקמה ועד 2010, כיום מנהלת תיכון תמר

דילוג לתוכן